רעשים רנדומלים #5

כמה שבועות לפני סוף השנה, כשהראש שלי עמוס בגיבוש 30 אלבומי השנה שלי לבין מעבר אינטסנסיבי על כל האלבומים שרשמתי לי בצד ומרתונים של הקשבות להמון דברים חדשים עוד רגע יצוצו הרשימות הראשונות ואני אדפוק את הראש בקיר על דברים שפיספסתי. את ההכי טובים אני שומר לרשימה הסופית שלי אבל יש עוד המון דברים מצוינים ואלבומים ששמעתי לאחרונה במסגרת המרתונים שלי והחלטתי שהם שווים את זמני ואת זמנכם. מטאל, אלטרנטיב, פאנק מהארץ ומחו"ל אלבומים שעשו לי נעים בפטפון, באוזניות ובעבודה ולהקות שהפתיעו וגם איכזבו מהפוסי של לוסי ועד ל Carbomb והמידנייט פיקוקס/ הרשימות רנדומליות האחרון לשנת 2016 יוצא לדרך, תחגרו חגורות כי הולך לכאוב:

Meshuggah – The Violent Sleep of Reason

משוגע' הם תופעה, משוגע' הם אהבה משוגע' הם מהלהקות האלו שאו שאתה סוגד להן או שאתה מגיב בגועל למשמע השם שלהן. אלבום האולפן השמיני שלהם מגיע אחרי 4 שנים של הופעות ו EP זניח. בעוד Koloss האלבום הקודם היה חזרה לכתיבה שהיא יותר אורגנית ולחיבור שירים כלהקה בחדר חזרות האלבום החדש לוקח את זה צעד אחד קדימה והוא למעשה הוקלט לייב כשהלהקה מנגנת באולפן יחדיו. קשה למשוגע להמציא את עצמם מחדש ואם בקודם הדגש היה על רעיונות מעניינים, באלבום הנוכחי הדגש הוא על הכתיבה. האם מדובר בדבר רע? לא בהכרח כי למרות שאכן יש שם לא מעט ריפים שנשמעו כבר עדיין מדובר באלבום חזק ואחת הלהקות עם הסאונד הכי דורסני היום שמוכיחים שגם אחרי 20 שנה סשן עצבני בחדר חזרות מוציא מהם מטעמים נפלאים ורגעים מוחצים ובעיקר מראה כמה הם היו ונשארו אחת הלהקות הכי כבדות שישנן ואגדות עוד בחייהם.

הפוסי של לוסי – מסיתים למרד

בגיל 16 לא נתתי צ'אנס לפוסי של לוסי "כי הם נשמעו לי יותר מדי כמו קוקו בלוף" החיבור שלי אליהם הגיע לפני 4 שנים בהופעת האיחוד שהעיפה אותי לשמים ובחזרה וכששמעתי על האלבום החדש הייתי די סקפטי אבל למרות הכל תרמתי לקמפיין שלו כי סיקרן אותי לשמוע אותם על תקליט והשם שלו תפס אותי. כשקיבלתי אותו לידיים פרט לעטיפה הפסיכית של קוקי אריאל והעובדה שהוא היה עמוס בשירים קצת פחדתי לשמוע אותו ולהתאכזב אבל ברגע ששמעתי חייכתי מצד לצד. הלהקה עברה בהצלחה את מכשול האלבום השני ובישלה אלבום אותנטי שמחובר למציאות הישראלית ומצג את שלל צדדיהם, שמחים, כועסים, רוקדים, בוכים וכזה שיכול לגרום לכם לעשות פוגו עם הקיר באותה מידה שהוא יכול לגרום לכם לרקוד או לשבת מהורהרים. שמות של אלבומים זה דבר מטעה אבל הטקטסים, המוזיקה והאנרגיות של הפוסי מסיתים למרד הכי חיובי שאפשר.

Giraffe Tongue Orchestra – Broken Lines

קצת נמאס לי האמת מכל הסופר-גרופים הללו שצצים בשנתיים האחרונות ובדרך כלל מכילים חבר אקראי ממסטודון ומישהו שניגן פעם עם ה Mars Volta אבל במקרה של GTO השילוב של Ben מ Dillinger Escape Plan ביחד עם Brent Hinds הגיטריסט/סולן של Mastodon ו William DuVall הסולן הנוכחי של Alice in Chains וכמובן איך אפשר בלי Thomas Prigden המתופף לשעבר של The Mars Volta סיקרן אותי מספיק בשביל שאתן כמה סיבובים על האלבום שלהם. אז זה יותר טוב ממה שחשבתי ואפילו יש שם כמה שירים מעולים בראשם Adapt or Die שהוא בין השירים הטובים שיצאו השנה אבל רובו הגדול של האלבום נשמע כמו טייק בינוני על חומרים של ה Volta והקול של DuVall מוצלח ככל שיהיה לא עושה לי את זה. מי שכן מציל את המצב זה Brent Hinds שמוסיף מהנוכחות שלו אבל בסופו של יום מדובר בעוד סופר גרופ עם אלבום חביב ששווה את הזמן שלכם אבל לא כזה שיזכרו הלאה.

Take Over And Destroy – Take Over And Destroy

TOAD הם להקה שגיליתי באחד מסיכומי השנה של Vince מ Metalsucks והם אהבה מהאזנה ראשונה ואחת הלהקות המגניבות במטאל כיום. אלבום האולפן המלא השלישי שלהם תפס אותי לא מוכן. סובבתי אותו לא מעט פעמים בניסיון לאן כיוון המשורר שכן מאז ומעולם הם היו חבורה שבנויה מניגודים. הם מחברים בלאק מטאל סקנדינבי עם הגשה רוק אנד רולית וגותיקה צ'יזית ולאט לאט הם הולכים ופוזלים לכיוונים הצ'יזים ומתרחקים מהמטאל ולמרות שהמטאליסט שבי גוער בזעם שהם התמסחרו קשה שלא להתרשם מהאומץ וההרפתקנות שלהם והניסיון שלהם להתפתח ולהפוך למשהו מוזר עוד יותר ממה שהם היו עד עכשיו. אז אלבום ה Selftitled הוא כנראה לא האלבום הכי טוב שלהם אבל כיף תמיד לשמוע אותם לשקוע בין הגיטרות הממכרות שלהם ולנסות ולהבין לאן הם יתגלגלו הלאה במסע הגילוי העצמי שלהם כלהקה שהולכת בין הקשוח למתבכיין והדרמטי בכשרון מופלא.

Wyrding – Wyrding

למען האמת במקום של Wyrding היו אמורים לככב כאן כמה אופציות אחרות שנרשמו מראש אבל הגעתי למסקנה שכנראה שמי שקורא את זה יכיר אותן גם ככה ושעדיף לי לדבר על משהו שאולי תכירו ואלבום מיוחד מאוד ששווה לאזכר. Wyrding שיחררו השנה את אלבום הבכורה שלהם ואם אתם מחפשים פנינת מטאל אוירתי להאבד בתוכה יש מצב שזה האלבום שחיפשתם. הם מטיילים במשולש שבין Funural Doom, Post Metal ו Drone ותחת מעטה כבד של סינטיסייזרים וקולות חמימים הם עוטפים את האוזניים והנשמה במוזיקה שהיא האבדון והישועה בחבילה אחת עשירה ענקית מהחיים וקסומה עד מאוד. יש פה המון דברים אבל בעיקר זה משרה שלווה מדבקת ואוירה נדירה שלהצמיד לה  ז'אנר זה קצת פשע. תתעלמו מהמילים המפחידות ופשוט תלחצו פליי ותהנו מאחת ההאזנות הכי נעימות ומהנות של השנה האחרונה.

Anicon – Exegeses

לפניכם עוד מקרה קלאסי של "וואו איזו עטיפה בוא נקנה את זה!" טוב אולי גם השמות שנזרקו לחלל האויר ובראשם Krallice המעולים תרם לרכישה ולאחרונה בעקבות השריפות המטורפות שהיו לנו כאן העטיפה הזאת הרגישה אקטואלית בקטע רע. אבל מספיק עטיפות, Anicon הוא פרויקט של הגיטריסטים/סולנים Owen Rundquist ו Nolan Voss שצירפו לשורותיהם את המתופף של Krallice והבסיסט של Yellow Eyes ובמשך כמה שנים בישלו את האלבום הזה, תצוגה מופלאה של בלאק מטאל אמריקאי על שלל נפלאותיו וגם מגרעותיו. טכנית הוא עשוי נהדר, נשמע פגז ומכיל ריפים מדהימים אבל יש בו מן האפרוריות של הבלאק האמריקאי שחסר נשמה לעתים לטעמי. כל מי שאוהב את הז'אנר עם מנה בריאה של מלודיה צריך לשמוע אותו כי אחרי הכל הוא פשוט אלבום בלאק מטאל מופלא עם אתוס, אוירה וביצים שגם אם אינו מושלם הוא אחת ההוצאות הטובות בז'אנר לטעמי בשנה האחרונה.

Oozing Wound – Whatever Forever

באמת שתיכננתי לכתוב על החדש של מטאליקה אבל ברגע האחרון החלטתי שמספיק אנשים יעשו את זה בלעדי וכנראה שאני אגיד דברים דומים אז עדיף לדבר על האלבום החדש של Oozing Wound. מדובר באחת הלהקות שהכי כואב לי שפיספסתי בלייב. טריו של סטלנים שסוגדים לריף והרכב Thrash-Crossover שלא לוקח שום דבר ברצינות(כפי שאומר בצורה ברורה שם האלבום שלהם) שבטייק קצת שונה יוצר נעימות Lo-Fi עמוסות תופים, ריפים מנסרים ובעיקר כזה שבא להעיף אתכם לכל הרוחות. קצת כמו ג'אם סשן מופרע שנקלעתם אליו במקרה, הם פשוט מנגנים הכי חזק, צועקים הכי חזק ולטעמי לפחות מחזירים עטרה ליושנה בז'אנר שאיבד עצמו בשנים האחרונות בנסיון להישמע כמו להקות אחרות או להאבד בטכניקה. תשמעו אותם ותזכרו איך נשמעו מטאליקה או כל להקה ענקית אחרת כשהם עוד חיו בואן שתו מי באנגים ובעיקר רצו לתת בראש ולא למכור תקליטים.

Car Bomb – Meta

Car Bomb זכורים לי בתחילת דרכם לפני כעשור וקצת כלהקת Relapse שניסתה ללכת בשבילי ה Methcore בעקבות דילינג'ר ולנגן מסובך ומוזר ככל האפשר כי זה מה שהיה אז באופנה. מאז יצא להם עוד אלבום עם שם ממש מעצבן והשנה יצא אלבום האולפן השלישי שלהם ואחרי ששמעתי שני שירים שמהם המשכתי לעוד תשע נהנתי מאוד ממה שהם בישלו תחת שרביטו של Joe Duplantier מ Gojira שהפיק את האלבום. אז הם עדיין מנגנים Methcore נשמעים בדיוק כמו Meshuggah ולא נופלים מהרבה קלישאות Djent ו Methcore ובכל זאת הם הוציאו את אחד הדברים הכי מעניינים בז'אנר ואלבום שמכבד את המורשת של Gojira, Meshuggah ואפילו Dillinger ו BTBAM ומערבב את הגבולות ליצירת משהו שהוא מקורי, כבד ומצליח ליצוק דינמיקה מעניינת ורעיונות מקוריים בתוך המגבלות הדי קשוחות של גיטרות השמונה מיתרים והמקצבים הפוליריתמיים שבתוכם הם טובעים בחינניות.

 Midnight Peacocks – Katastroffa

כל מי שהציץ לאלנטרטיב המקומי בעשור האחרון כנראה נתקל מתישהו בשמם של ה Peacocks שבאזור עשור וקצת שמוקפים בעשיה מוזיקלית מגוונת במגוון תחומים. האלבום השלישי ממשיך את המסע הפורה שלהם בין מזרח למערב. הם חוזרים ללהטט בין קרקס לרוק, מוזיקה אנדלוסית לבלאק מטאל, אלטרנטיב אמריקאי וגראולים וערב רב של דברים מופרעים שנקשרו יחדיו בכשרון מוזיקלי. מ Tsar Bomba שהוא פצצת סלאדג' מטאל סכיזופרנית עד ל Take Me Home Tonight הפיית' נו מורי,  השיר האיראני החביב ושיר הסיום של חזי על אשקלון, ה Peacocks ממשיכים להיות עבורי כל מה שנהדר בשוליים המקומיים ובין הלהקות הבודדות שרוקדות בהצלחה על קו התפר שבין האלטרנטיב למטאל ואלבום שהוא בעיני אחד הטייקים המעניינים על מטאל אוריינטלי ומה שמסביב ובעיקר אחד האלבומים הכי מעניינים השנה שנותן פרשנות חדשה ומרעננת לקונספט של מטאל ישראלי וערבי ומה שביניהם.

Dangers – The Bend in The Break

Dangers היא מהלהקות הבודדות ששמעתי בתקליט ואז אשכרה זכיתי לראות בעיני ולשמוע בלייב בקורו לפני כשנתיים ומהטירוף של הרמקולים בבית זכיתי לראות את הטירוף שלהם באחת ההופעות האינטנסיביות שראיתי בחיי ועל הדרך מהחברים לידי שצרחו את המילים בעל פה הבנתי שצריך לעשות שיעורי בית עם האלבום הבא. אז שש שנים אחרי האלבום הקודם שלהם ושנתיים אחרי EP הם חוזרים במלוא המרץ והם מתוסכלים וחריפים מתמיד. יש לא מעט להקות שעושות מוזיקה כועסת מעולה אבל Dangers הם מבחינתי מיחידי הסגולה שיוצרים משהו שהוא מעבר להארדקור הסטנדרטי והכעס שלהם מהול בעצב, חרטה תהיות על החלום האמריקאי ושברו, יחסים ועוד המון דברים שאף אחד לא נוגע בהם בדיוק כמוהם. הרבה פעמים זורקים לחלל את הצירוף "הארדקור מרגש" אבל Dangers עבורי היא מהלהקות הבודדות שפוגעות ומצליחות לגעת בעצבים החשופים וברגש באותה נשימה.

עכשיו שסיפרתי לכם על כל האלבומים שממש נהנתי מהם לאחרונה אפשר להתחפר במערה שלי, לשמוע אלבומים עד שיצא לי מוזיקה מכל חור בגוף והעיניים שלי יהיו אדומות ממש ולסכם לכם את 2016 באלגנטיות. אל תשכחו לשמוע אותי בסיכום שנה עם קוואמי בקצה עוד מעט, אל תשכחו את יגאל בשן ותהנו ממה שטוב ורועש.

-דני.