כללי·רנדומלי RANDOM

רעשים רנדומלים #12

עוד לא עשינו אפצ'י וכבר אנחנו עברנו רבעון ו 2019 מתקדמת לה. לראשונה, איתן הובר חולק את המדור איתי מה שמבטיח גיוון, כתיבה קצת שונה ובעיקר עוד יותר מוזיקה בשבילכם, הקוראים הנהדרים שלנו(כן כן אתם שם בבית) הפעם הדגש הוא על דברים שהם יותר כבדים לרוב ואיתן ספציפית התמקד בדברים סביב פסטיבל Roadburn שקורה ממש בימים אלו ואיתן שם כי הוא יודע מה טוב בשבילו. יש פה קריצה לשנה הקודמת עם המחשבות של איתן על האלבום של Thou, אלבום ראשון שכבר מעכשיו יודע שהוא יהיה ברשימה שלי, האלבום המדובר של Pissgrave ממש קצת גאראז' פאנק,  הרבה רשע ואבדון ואפילו הפתעה קטנה בסוף. כנסו לקרוא ולשמוע, די נחמד פה(כשצורחים)

-דני.

Devil Master – Satan Spits on Children of Light

Relapse הם לייבל שאוהב לשים את ידיו על להקות מטאל מבטיחות וקצת משונות רגע לפני שלייבל יותר גדול חוטף אותם ומוכן לשלם להם סכומים והם למעשה תחנה חשובה להרבה הרכבים טובים כי לא חסר להקות שלייבל בינוני/גדול אחר לא יגע בהן כי הן הימור לא ברור. Devil Master מפילדלפיה הם הרכב פאנק-מטאל שנחת אצלם לפני חצי שנה ו Relapse מיהרו להוציא אוסף של הדמואים שלהם רגע לפני אלבום מלא שהובטח השנה. האוסף המדובר לא ריגש אותי אבל האלבום החדש תפס אותי לחלוטין. מה שהם עושים הוא באזור הדמדומים שבין בלאק מטאל לייט, די ביט ומוזיקה גותית. המעבר שם בין התופה תופה, לסולואים עמוסי Reverb שקורצים ל Surf וקטעים מלודיים אוירתיים קורה בלי שמרגישים ומייצר משהו שמצד אחד נותן בראש ומצד שני מתקתק וצ'יזי כמו עטלפים מפסלטיק או תחפושות פורים זולות. כך או כך זה כיף ממש, מכיל המון שירים מדבקים והנגיעה של Arthur Rizk המוכשר הופכת את השמיעה לדבר הזה למהנה עוד יותר ואלבום ראשון השנה שממש אהבתי.

VOUS AUTRES – Champ du Sang

הלוואי עליכם חברה כמו מור חברתי שהמליצה לי על האלבום הזה. היא גם עושה טראפל שוקולד למות אבל זה כבר עניין אחר. המחשבה הראשונה שעלתה לי באינטרו של שיר מספר שמונה היא שאני שומע את הפתיח של השיר A Forest של The Cure. וזאת מחשבה טובה. אפילו מצויינת. להקת פוסט סלאדג' בלאק משהו שמערבבת השפעות של The Cure המוקדמים? זה כל מה שאפשר לבקש. אז VOUS AUTRES הוא צמד צרפתי המורכב מ ₣ ו β האנונימים כאמור כך שאין לי שמץ מושג מה עוללו או יעוללו האנשים האלה. זהו אלבומם הראשון תחת השם הזה וזה לא יאמן שתוך אלבום אחד (ואיפי שיצא שנתיים לפני) הם הצליחו להרים חומת סאונד כה עבה ומהודקת. לאלבום הזה מסה סגולית כה עצומה שאני מרגיש חסר משקל בהאזנה. הוא מאסיבי כמו ליבת כדור לכת. כל הזמן ברוטציה. אחת ההפתעות המשמחות הוא קטע הסגירה המשמש ככוס תה לאחר הסערה. בדרך כלל אין לי כוח לאאוטרואים אבל ניכר שבזה הושקעה מחשבה ואהבה והוא משמש כבאפר עם המציאות אליה תחזור אחר האזנה לאלבום.

Oozing Wound – High Anxiety

כבר כמה שבועות שהחדש של Oozing Wound רץ אצלי נון סטופ באוזניות ובפטפון. יש סיכוי טוב שמעולם לא שמעתם עליהם כדרכם של להקות קטנות וכאלו שנופלות בין ז'אנרים וסצנות מוזיקליות וחבל שכך. הטריו הזה משיקגו יוצר מוזיקה ששואבת השראה מבאנגים ולהקות כמו High on Fire, Slayer ו Melvins נפגשות בסיבוב במוזיקה הבלתי מתפשרת שהם עושים. אם אתם מתעצלים ללחוץ פליי ואוהבים תיאורים מתפלפלים אז נסכם את זה במתקפת מחץ של מוזיקה עם ריפים רפפטיבים עמוסי פאז שתוקפים, עם רית'ם סקשן שלא נח לרגע וסולן גיטריסט שנובח טקסטים נוטפי שנאה, חוצפה וציניות. זה האלבום הרביעי שלהם פרט לעטיפה הצבעונית ולשמות השירים הגאוניים יש פה כמו שכבר אמרתי גם מוזיקה שאו שאתם איתה או שאתם נגדה. להרגשתי, זה האלבום הכי 'רציני' שלהם עד היום ואפילו רחמא לצלן, כזה שמכיל שירים מחאתיים יותר ואפילו קצת מלודיות ובניית שירים עמוקה יותר. אם אתם מוכנים לתת צ'אנס למשהו אחר וכזה שמפגיש המון קצוות של מוזיקה קיצונית ההנאה מובטחת.

Pissgrave – Posthumous Humiliation

האלבום הזה היה חייב להיכנס לרעשים רנדומלים כי הוא פוגע במקום אישי, פנימי וכואב. הוא פוגע לי בנקודה ספציפית, נקודה של הבנה שהחיים הם חתיכת בלאגן מסובך ומתוסבך לעיתים. זה לא כל מה שיש בחיים, אבל זה בהחלט ישנו בכמויות ואם בוחרים להתמקד בחלקים הפחות נעימים כמו שעושה כאן הרביעייה מפילדלפיה אפשר להוציא אלבום מרשים כמו Posthumous Humiliation. זה לטעמי לא אלבום שיושב על מדף הגור-גריינד כמו שהיה מצופה ממנו אבל הוא כנראה יקוטלג לשם. לדוגמא האווירה הדחוסה שנותנת ווייב של בלאק מטאל אוונגרדי, הסולן המגרגר מי מלח עם חתיכות צמר פלדה ומוציא בעיקר נמוכים אבל לא חרחורים מגוחכים, ובעיקר המלודיות ההזויות שהם חלק משמעותי מהיצירה. בכל האזנה לאלבום אני מוצא רובד חדש ורק בשמיעה שלישית התחלתי למצוא חיבור עמוק ואישי עם הכאוס הטינופתי הזה. ראוי להזכיר (ולהזהיר) את תמונה האלבום, ראש אדם מרוצץ שלסתותיו מבותקות לרווחה כולל השיניים ואיכסה אחרים כשכל זה בתצלום תקריב איכותי. מבחיל אבל אמיתי. וזה בדיוק מה שהאלבום הזה. מבחיל ואמיתי. שווה להזכיר שעל ההפקה והמאסטר אמון לא אחר מאיש תו-התקן ויקיר המערכת,Arthur Rizk‏, שמצליח להוציא ממיץ הדמים האורגני גם אדי ריקבון משובחים.

Lord Dying – Mysterium Tremendum

גם את Lord Dying הכרתי גם כלהקה מבטיחה מ Relapse אי שם ב 2013 ואלבום הבכורה שלהם תפס אותי מאוד. הם שילבו מהירות וריפים של High on Fire, ביחד עם רועל של סלאדג' וריפים מעולים. האלבום השני שלהם שיצא היה חביב אבל לא הבריק כמו הראשון והנה אחרי שהמשיכו הלאה מ Relapse, מחוזקים בשני חברים מ Behold! The Monolith המעולים הם עומדים לשחרר את האלבום השלישי והציפיות שלי היו רבות. הלהקה סיפרו שזה אלבום שהם רצו לעשות עוד מההתחלה וזה קרוב יותר מוזיקלית למה שהם ניגנו בתחילת הדרך ושומעים בהחלט שהם לקחו צעד אחורה מהסאונד המאוד מגובש שלהם והכניסו כל מיני השפעות  בולטות – בעיקר Mastodon ו Metallica. זה מושפע בכתיבת השירים, הדינמיקה והסאונד. אחרי כמה שירים אני יכול לספר שזה אלבום מעניין, מי שאהב את ההרכב בעבר יסתקרן מהגלגול החדש ושאר חובבי הז'אנר ימצאו פה אלבום שגם אם הוא לא יצירה בלתי נשכחת, יש בו כמה שירים טובים מאוד.

Thou – Magus

אני הולך לתקן עוולה היסטורית. כשבאתי לסכם את שלושים האלבומים שהכי אהבתי ב2018 Magus של Thou היה מספר שלושים ואחת. זה לא שמיספרתי אותם ממש או דירגתי אבל הוא היה ממש על הסף וכנראה היה צריך להיכנס. עכשיו כשאני עומד לראותו בהופעה חיה בפסטיבל Roadburn אני טוחן אותו עד דק ואין לי ספק שזה אחד האלבומים הטובים, מרגשים, מפתיעים ואכזריים שיש לי באוסף. אז למי שלא מכיר Thou הם רכב לואיזיאני שאפשר להגדיר כסלאדג' אבל גם אפשר להגיד שהם עושים מה שבא להם. תחשבו גם על בלאק מטאל דכאוני, דארק פולק או שת"פים עם המרעישים המדופלמים The Body. זה רק מה שעשו לאחרונה . באלבומם המלא הראשון מזה ארבע שנים שגם יצא בלייבל המדהים , Sacred Bones Records, הם מביאים ריפים של דום צונאמי, צווחות שרק השטן היה יכול לברוא ואטמוספירה של סוף העולם. גם כשהם נוגעים ביסודות קצת יוצר גראנג'יים זה מהסוג האפל / סופני / דיכאוני למות. לא פלא שמלכת הדאונר רוק הבלתי מעורערת Emma Ruth Rundle הצטרפה אליהם לסיבוב הופעות השנה. זאת להקת-על וזהו אלבום-על שאסור לכם לפספס.

Achatius – Funeral Presence

את הלייבל Sepulchral Voice הכרתי רק אחרי ההופעה של Grave Miasma בארץ לפני איזה שנתיים ומאז המשכתי ועקבתי אחרי דברים טובים שהם מוציאים עד שהגעתי ליציאה המופלאה הזאת(בין השאר בזכות יונתן שקדי מ Svpremacist ששיתף). אז מסתבר שזה האלבום השני של הפרויקט הזה של אחד בשם Bestial Devotion ומדובר באחד מאלבומי הבלאק/דת'/פרויקטים של איש אחד הכי טובים ששמעתי בזמן האחרון ובכלל. יש סאונד מאוד ספציפי וגישה מאוד ספציפים לפרויקטים של איש אחד בבלאק מטאל ומעבר לכל הגדרה, קלישאה ומחשבה מוקדמת הצלחתי לעוף מהאלבום הזה שמצד אחד נשאר נאמן לשורשים ומצד שני מכיל פה הפקה וריפים גאוניים של גיטרה שאי אפשר שלא לעוף מהם. ארבעה קטעים סוחפים ואלבום שתקחו אתכם גם להאזנות נוספות. לא רק לאנשים שאוהבים בלאק מטאל ואפילו מומלץ למי שלא. קשה לקרוא לו "ידידותי" אבל הוא בהחלט כזה שסוחף עוד מהשיר הראשון.

Hobos – Nell'Era Dell'Apparenza

מי היה מאמין שהאלבום הראשון ששמעתי השנה יהיה כל כך מוצלח? מי היה מאמין שמונציה תגיע הרעה? מי היה מאמין שאלו יהיו תוצאות הבחירות?… אז הכל נכון והאמת בכל המקרים מוגשת לפרצוף כסטירה מצלצלת, מעוררת ובמקרה של שאלתי הראשונה, גם משמח במיוחד .אז Hobos ,כותבים בלוגו עם X בתוך כל O, שלכל חבריה כמובן קוראים גם הובו: Hobo Fabione,הHobo Bonsio, Hobo Rizla וכו', הם להקת פאנק מטאל איטלקית המגיעים מונציה השוקעת. אלבומם השני Nell'Era Dell'Apparenza שמתרגם בעברית ל- "בעידן ההתגלות" הם מתגלים כלא פחות מחיות רעות-רעות אבל מה נותנות בראש, פאנק, מטאל, קראסט, גריינדקור מלוכלך ושאר ירקות. אלבום קצר ולעניין, כמו שאלבום כזה צריך להיות. עם יחס מטאל לפנאק מושלם כשהמטאל מתבטא גם בסאונד וגם בגיטרות, תחשבו Kvelertak,  Entombed או אפילו Zeke . כל כולו של האלבום עשרה קטעים, שתיים וחצי דקות ממוצע לשיר כשבקודקודו של כל שיר ראש חץ משונן וייחודי. בלי פילר אחד לרפואה האלבום הזה די מושלם ומציב רף גבוה השנה לכל הוצאות הפאנק באשר הן.

Powerplant – People In The Sun

ומכיוון שאני צריך גם את מנת הגאראז' פאנק/פאנק קלידים שלי ועכשיו רגע אחרי ש Ghost Spell המקומיים פרשו והעציבו אותי ו WAND שברו לי את הלב והפכו ללהקת אינדי רוק הלכתי למקום הכי טוב בעולם למצוא בו גאראז' פאנק – ערוץ היוטיוב של Harakiri Diat שתמיד מכיל הפתעות(וגם עושה כבוד להוצאות ישראליות פה ושם) העטיפה השמחה והשם כבר הובילו אותי לעולם שכולו טוב. מאחורי הדבר הזה עומד בחור בשם Theo Zhykharyev שהינדס את הדבר הנהדר הזה. אם לכל פריק יש את השלב המעייף הזה שהוא שונא סינטיסייזרים האלבום הזה הוא התרופה לכל אותם האנשים שעוד לא החלימו מזה. לא יאמן כמה כיף יש פה. קלידים ומלודיות בכל פינה, חלומות בהקיץ , קריצות לכל מיני דברים מוזיקלים שקרו באייטיז מדארק וויב ועד לנעימות סינת'וויב ובעיקר האזנה מאוד מאוד מהנה שהצליחה לתת לי קצת אויר לנשימה בין כל ההוצאות היותר כבדות השנה וגרם לי לתזוזות לא רצוניות וריקודים שפשוט קרו מעצמם.

Ils – Pain Don't Hurt

עוד דבר שיצא ממש על קצה קצהו של דצמבר האחרון וגיליתי רק בתחילת השנה (גם הייתה הוצאה בינואר) הוא המיני אלבום של Ils האמריקאים. ברגע שהבנתי שנפלה לידי יצירה שסולנה הוא לא אחר מ Tom Glose מהרכב ההארדקור האהוב Black Elk בוא נאמר שחלה להתגבש התרגשות באזור בלוטת התריס. הגילוי שעל תעלולי הבאס מופקד Christopher Frey ,בעברו מהרכב קטן בשם Today Is The Day, רק הוסיף בנזין למדורה. להלן תאור האירועים: שלוש שניות לתוך השיר הראשון – "וואויי זה קצת Unsane" שלוש עשרה שניות לתוך השיר – "מה זה הפאקינק סולן מפלצת הזה?" . ארבעים וחמש שניות לתוך השיר – "ייאיאראדי!" – קליק – כרטיס אשראי. מכיוון שאני מדבר על זה כאן מיותר לציין (אבל אעשה זאת בכל אופן) שהאלבום הזה הוא פצצת פוסט הארדקור נויזי פראי מפוצץ בקרסים מהסוג שלא עוזב את החיך. יש כאן רק חמישה שירים אבל בחיי שאחרי שמיעה רצופה אני זקוק להפוגה קלה… ואז לשמוע שוב. למי שחסר לו קצת Unsane השנה (לי!!) או שרוצה עוד כמו Bummer (רק יותר חריף) או Wrong (רק יותר מחודד) זה הדבר. תנו לזה שלוש שניות, תראו לאן תגיעו.

והפתעה אקטואלית –

Big Business – The Beast You Are

היי, דני כאן. רגע לפני הסוף אספר לכם על הביזנס החדש שיוצא ממש מחר ואני במקריות קיבלתי את התקליט קצת קודם(נשבע לכם) אז למי שלא מכיר אותם קודם כל שיתבייש. מדובר באחת הלהקות הבודדות שכמות ההערכה והאהבה שהם זוכים לה מגיעות להם בריבית דריבית. הצמד  Jared Warren על התופים והשירה  ו Coady Willis על הבס, שירה, קלידים ועטיפות של חיות עם גזירי נייר חברו להם אל ה Melvins אי שם ב 2006 שנה אחרי צאת אלבום הבכורה שלהם ובזכות החיבור הזה הם הגיעו ליותר אוזניים וזכו לשותפויות מוזיקליות מעניינות. אחרי אלבום מעולה לפני 3 שנים שהיה כזה שהכיל להיטים ושירים מרימים אחד אחרי השני הם חוזרים עם אלבום באלבום יותר הרפתקני. עם יש שירים יותר מגוונים, חזרה לסאונד רזה יותר(כי הם חזרו להיות דואו ללא גיטריסט נוסף) ומוזיקה אגדית האלבום הזה הוא עוד מפגן של כמה הצמד הזה מוכשר ומחובר יחדיו בכימיה מוזיקלית נדירה לכדי יצירת מפלצת של ממש.

זהו, נגמר, לכו הביתה, ד"ש לאיתן ברודברן!

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s