כללי

30 אלבומים שדני אהב ב 2018

זהו, רגע אחרי ש Mind Rippers נתן את שלו ואיתן הובר המופלא סיפר גם כן על דברים שאהב הגיע הרגע שלי. אז הנה זה כאן. המעמד הזה תמיד נורא מרגש ומלחיץ ומלא ברגשות מעורבים עבורי. אני שומע קרוב ל 200 אלבומים בשנה ותמיד השאלה של "מה הכי טוב" ומה "פחות טוב" יכולה להיות קשה מאוד ופלטפטורמה להרבה סכסוכים עם עצמי על מוזיקה. אז נכון, יש דברים שברור לי בזמן אמת שהם כאן אבל יש להקות שאני מאוד אוהב שמאכזבות, להקות חדשות שאני מתפתה לשים ותוהה אם האלבום שלהם יחזיק אצלי במבחן הזמן וכל מיני אלבומים שהיחס שלי אליהם משתנה בהתאם לטמפרטורת החדר, מצב הרוח והאם אכלתי או לא בצהריים. מכל המישמש הזה אני השתדלתי לספר את הסיפור המוזיקלי שלי השנה, 30 אלבומים שהיו תחנות דרך משמעותיות בשבילי השנה וכאלו שאחרי לבטים רבים החלטתי לספר לכם עליהם. על חלקם כבר דיברתי השנה, חלקם עולים פה לראשונה יש פה מפאנק בעברית עד סטונר אמריקאי, אמביאנט נורבגי ובלאק מטאל צ'כי, הכל כאן ורק מחכה לכם שתגללו:

Turnstile – Time and Space

אני שונא להיות חלק מעדר ולפעמים כנונקונפרמיסט בשקל המעצבן שאני, אני מפספס סתם להקות טובות רק בשביל להבין אחר כך שטעיתי. ככה את Turnstile פיספסתי בזמן אמת רק בשביל לגלות אותם מחדש קצת לפני ההופעה בארץ ולהזכר שההייפ מוצדק והם אכן להקה מצוינת. אז האלבום שלהם שיצא השנה היה האלבום הראשון שלהם ב Roadrunner (שלא ברור לי לגמרי אם הוא עדיין מתפקד או לא ואם כן מי לעזאזל מוחתם שם חוץ מהם, Gojira ו Kvelertak) נקרא Time and Space. בגרסת התקליט לפחות החלוקה שלו לצדדים מוצדקת כש Time מכיל הארדקור יותר מהיר ועצבני והצד השני Space שמכיל את חציו השני שהוא קצת יותר דינמי ומעופף. יש באלבום הזה כמות לא הגיונית של שירים טובים(ו Moon בראשם, אחד השירים המושלמים ביקום מהרגע שהאלבום הזה יצא לפני עשרה חודשים ועד עכשיו) ומקפיצים וכאלה שעושים טוב בנשמה, רגעים מדבקים והפקה מושלמת שמדגישה כל מה שצריך בצורה נהדרת. האלבום הזה פתח לי בצורה נהדרת את השנה והוא ממתק של הארדקור עם המון דברים טובים מסביב שנגמר מהר מדי וכזה שאתם חייבים לעצמכם אם אתם אוהבים מוזיקה מהירה, חיובית וכיפית.

KHôRADA- Salt

אני חושב שהעטיפה של האלבום הזה משקפת אותו בצורה מדויקת גם מבלי לשמוע בו תו אחד – מוזר ומכוער ויפה וצבעוני ומופלא ועצוב וחיוני באותה נשימה, מעין ברווזון מכוער מוזיקלי מופלא. ההרכב הזה קם מחורבות Agalloch שחברו לגיטריסט/סולן של Giant Squid והקימו משהו חדש ואחר. אני לא כל כך התחברתי לאף אחת מהלהקות שמהם הם הגיעו אבל אני יודע שהאלבום הזה תפס אותי לא מוכן, גירד לי במוח וגירה אותי מספיק כדי שאשמע אותו מספיק פעמים ואחזור אליו במהלך השנה. כל הנגנים בלהקה ניגנו בכל מיני קצוות מוזיקליים קיצוניים ולמרות שבחלקם הם נוגעים מוזיקלית, אין פה שום נסיון להשמע בצורה מסוימת. משהו כאן אותנטי בצורה נדירה כי גם במחוזות המוזיקליים הקיצוניים עדיין בהרבה מקרים יש מאמץ מודע. זה לא ממש אלבום מטאל אבל גם לא אלבום פוסט רוק או אינדי, אלא פשוט יצירה כנה, יפה וכזאת שמגיעה מהקרביים המוזיקלים של כל המשתתפים בה. יש פה רגעים של כעס, טירוף, תהיות והמון המון צבעים קודרים ופסטלים שאומנם מגיעים מוזיקלית אבל צובעים את כל החוויה בצורה בלתי נשכחת. אלבום שאו שתאהבו או שלא אבל כזה שאי אפשר שלא להעריך על האומץ והיופי שטמונים בו.

Judas Priest – Firepower

יש אלבומים שאני משתדל לא לכתוב עליהם. לרוב הם כאלה שגם ככה ידברו עליהם גם בלעדי ואני מעדיף לתת את המקום לאלבומים מרגשים או יותר מחתרתיים אבל ואבל גדול, הנסיבות והסיפור מאחורי האחרון של Judas Priest קסמו לי. נראה לי גם שבכללי Priest היא הלהקה הכי ותיקה שכתבתי עליה, כשבשנה הבאה הם חוגגים 50 שנות קיום(!). באלבום ה18 שלהם הם מראים שכוחם עדיין במותניהם וראוי לציין במיוחד את גלן טיפטון הגיטריסט הותיק שחשף לאחרונה שהוא סובל מפרקינסון שהחריף ושלמרות הקשיים והעובדה שהוא פורש מלהופיע עם הלהקה(ויחליף אותו בהופעות לא אחר מ Andy Sneap שגם הפיק את האלבום) הוא הקליט את כל החלקים שלו באלבום. אישית בקרב העופרה חזה – ירדנה ארזי של ה NWOBHM תמיד הייתי בצד של Iron Maiden ופרט ל Painkiller שהוא אחד מאלבומי המטאל האהובים עלי אי פעם Priest אף פעם לא היו להקה שהערצתי. האלבום הזה שינה את זה, שלח אותי לשמוע מחדש כמה אלבומי עבר ובעיקר הפתיע בכך שהגיע אלי בתחילת השנה, כבש אותי וגרם לי לחזור אליו גם בהמשך השנה לא פעם.

Satan – Cruel Magic

די התרחקתי מת'ראש בשנים האחרונות ומהאבי מטאל בפרט אבל כל תקליט חדש של Satan בא לי הכי בטוב בעולם ומחזיר אותי למקומות הללו ולתיפופים בלתי נשלטים על הברכיים. Satan קיימים משנת 1979(!) ואחרי 2 אלבומים ועוד 3 בשם אחר הם התפזרו לכל מיני להקות בשביל לחזור ב 2013 ולהעיף לי את הסכך. הדבר הראשון שקופץ לאוזן בלהקה הזאת זה המתופף Sean Taylor שמקפיץ את כל העסק ומחזיק אותם לרוב במקצבי תופה תופה נהדרים כאלה שיותר מזכירים די ביט ופאנק מאשר רוב ההאבי מטאל הסטנדרטי, מעליו בולט הסולן Brian Ross, מעין צביקה פיק בריטי כריזמטי שבחינניות נשמע ממלכתי ודרמטי והולם למוזיקה מבלי להפוך לקלישאה וביניהם הגיטריסטים והבסיסט יושבים מתואמים בצורה מוחלטת והופכים את כל מה שההרכב הזה עושה לרוק אנד רול שלוחץ על כל הכפתורים ומצליח לגרום לי לנענע את הראש שוב(באלבום השלישי מאז הקאמבק) ולהנות מהם עד מאוד. על הדרך אהלל שוב את אלירן קנטור שהופך גם את העטיפות שלהם לחגיגה ויזואלית שהולכת יד ביד עם מה שעשו באייטיז.

טברנק – מוריס אקדמי

אפשר להגיד ש'בואלבר' היו אחת הלהקות שגדלתי עליהן ועדיין תופסים מקום חם אצלי בלב. ישי ברגר וכל מי שניגן בדבר הזה על כל גלגוליו יצרו מוזיקה שהיא כיפית ומטומטמת באותה נשימה, שירים שהיו חגיגה של שטויות ופאנק והארדקור וכיף, כאלו שאני ממש זוכר להם את המילים(דבר די נדיר כשלעצמו) וביחד עם הופעות שחגגו את זה, הם היו חלק בלתי נפרד מהמוזיקה שעטפה אותי בעשור וחצי האחרונים. בין השירים על באנגים וצחוקים ודיבורים בין חברים שהפכו לדיבורים של כולם ככל שהדבר הזה הלך וגדל, בכמה שירים בודדים ורגעים קטנים, ישי הלב וכותב הטקסטים של הלהקה תפס כל מיני רגעים יפים ורציניים יותר. עד היום בין השירים האהוב עלי של בואלבר הם "חפלה" ו "זוכר ת'ימים" ובדיוק מהסיבה הזאת "טברנק" שצצו השנה(שהם למעשה בואלבר בגלגול האחרון בשם אחר ומוזיקה אחרת) הם אחד הדברים הטובים שקרו לי מוזיקלית בשנה החולפת. אני לא יודע אם אפשר להגיד שמשהו שם "רציני" או "בוגר" יותר כי זה לא מילים שבכלל אפשר להצמיד לזה אבל משהו שם בהחלט יותר אישי וקולע. אם זה שירים על כלבים בגינה, נסיון להשאר שפוי, עייפות כללית מאנשים טיפשים או פנטזיות על פינלנד, כיף לי מאוד עם האלבום הזה ועם העובדה שיש מוזיקה בעברית שמצליחה באותה נשימה להצחיק, להעיף ולעשות לי כיף בלב.

Zeal & Ardor – Stranger Fruit

האלבום הראשון של Z&A היה חתיכת דבר מרענן. נכון, ניאו-קראסט, בלאק שוגייז וכל מיני מוטציות מודרניות שעושות רע לאנשים עם וסטים מג'ינס ופאצ'ים של Bolt Thrower הם לא המצאות חדשות ופוסט מטאל קיים בכל מיני גלגולים כבר כמה שנים אבל צריך להוריד את הכובע ולהודות, Manuel Gagneux הוכיח שהוא רחוק מלהיות one trick pony או שמה שהוא עשה היה קטע חולף או גימיק. מבחינתי האלבום השני לוקח את כל מה שקרה בראשון רק גדול יותר, נשמע ברור יותר וחזק יותר. התוצר המוגמר נשמע אפילו עוד יותר טוב גם בזכות המיקס של Kurt Ballou ו Alan Douches שעשה מאסטר, שני מוכשרים שאין לי ספק שעזרו לעצב את הסאונד של הדבר הזה. מה שקורה פה נע במרחב המרענן יחסית שבין גוספל, היפהופ, בלאק מטאל ורוק אלטרנטיבי שאותו הוא יצר במו ידיו(תרתי משמע, הוא עשה הכל באלבום חוץ מלתופף) ומצליח לתמרן במקומות האלה בזרימה ובצורה טבעית מבלי להשמע מאולץ. כיף לראות את המוזיקה של Z&A ממשיכה להתפתח, את הדבר הזה נשמע יותר ויותר כמו הרכב שלם, ומסקרן לראות לאן זה ימשיך מכאן.

Mörkö – Ulvova Tyhjyys

בשנתיים האחרונות אני שומע לא מעט הארדקור ומטאל פיני. אם זה הארדקור אייטיז קלאסי דוגמת Lama , Ypo Viis 013 או Terveet Kädet או המון ראישוים אחרים של Svart Records(ואם מישהו מכם רוצה לשמוע הארדקור פיני עדכני, תבדקו את האחרון של Maailmanloppu או Kohti Tuhoa) או אם זה בצד היותר פסיכדלי מטאלי עם Oranssi Pazuzu ו Dark Budhaa Rising המופלאים. לכן בלילה אחד כשחיפשתי מה לשמוע ונתקלתי באלבום הזה אמרתי שננסה ואולי נופתע לטובה. כמו הרבה האזנות "על עיוור" שאני עושה, הופתעתי לגמרי ממה ששמעתי כאן. שני פינים חולים משתלטים פה על כל הכלים ויוצרים מוזיקה שהיא מעין דרון עם בלאק מטאל, אלקטרוני ופסיכדיליה. אפשר לחבר הרבה להקות כאן אבל הם לא נשמעים בדיוק כמו שום דבר אחר. אולי אולי קרובי משפחה חולים של Oranssi Pazuzu ו Ulver. סאונד אנדרגראונד למדי ו4 שירים שכל אחד מתפתח קצת למקום אחר. פרט לשירה שנעה בין מלמולים חרישיים לצווחות שקטות הכל פה דינאמי ונע בין המון מקומות. טריפ לאוזניים ולראש באחת היציאות הכי מהנות ומשונות ששמעתי השנה ואם אתם חוקרי טבע כמוני שמחפשים מוזר ואקצנטרי זה בשבילכם לגמרי כי יש פה חתיכת יצירה טריפית.

ASG – Survive Sunrise

ASG החביבים הם להקת Relapse קלאסית שדי דומים מוזיקלית לכל מיני הרכבי סלאדג' וסטונר שרצו שם, החל מ Mastodon עד ל Red Fang ולפעמים גם 16, Sourvein ו Baroness. רוב הזמן הם בעיקר הרכב סטונר מטאל לא מזיק שכבר קיים הרבה שנים אבל פרט ללהיות להקה של חביבים שדומים ללהקות אחרות, לא שמעתי מהם יותר מדי. האלבום החדש שלהם סוף סוף מוכיח לכל הספקנים כמה שהם טובים ובעיקר שהם יכולים להיות קול יחודי בין המון להקות בז'אנר שנשמעות אותו דבר. בעידן שבו יוצאים לאינטרנט כל שבוע בממוצע 5 אלבומי סטונר-רוק בכל ערוצי היוטיוב(חפשו Stoner Meadow of Doom אם אתם לא מכירים את הפלא הזה) ובכלל מלא אלבומים, יש המון דברים שחולפים ליד האוזן אבל Survive Sunrise מצליח בכל זאת להתבלט גם כי ASG מנגנים ביחד כבר שנים וזה נשמע בנגינה ההדוקה שלהם ובעובדה שהם יושבים נהדר כלהקה וגם כי זו פשוט אסופה של כמה שירים טובים מאוד. כשכתבתי עליו במקור ביולי לא הייתי בטוח שהוא ימשיך איתי הלאה ועדיין כל האזנה לדבר הזה ממשיכה להיות מהנה והוא חד משמעית אחד הדברים הטובים בתחום השנה.

Gahstly – Valouor

השנה היו לא מעט יציאות של דת' מטאל משובח עד מאוד. כמעט בכל הרשימות מככב החדש של Tomb Mold שאני גם מאשר שהוא יופי של דבר, אבל מבחינתי אחד מהשיאים של הז'אנר השנה זו היציאה הזאת של Gahstly שהכרתי השנה ממש במקרה(אפילו שזה האלבום השני שלהם) אחת ההנאות הגדולות שלי זה להגיע לחנויות תקליטים לנבור ולשים בצד דברים שנראים מעניין. העטיפה של האלבום הזה תפסה לי את העין לפני הכל והסמל של הלייבל Twenty Buck Spin מאחור אישר לי שזה כנראה משהו טוב. ביקשתי מהמוכר לסובב את זה ואחרי חצי שיר הבנתי שזה בשבילי וגם בשמיעה שלו בשלמותו הוא לא איכזב. יש לא מעט אסכולות בדת' מטאל ובאולדסקול בפרט והחבורה הפינית הזאת בוחרים להתמקד בריף והכתיבה והם עושים את זה נהדר. יש פה מהמהר והמכסח אבל בעיקר קטעים שגובלים בדום-דת' כמו שאני אוהב וכאלה שקורצים להרכבים אחרים בתחום שאני מעריך. יש בכל מה שהם עושים משהו שהוא שורשי ועושה כבוד למקורות ואם זאת כזה שמצליח להשמע מרענן ולא כמו חיקוי של להקה X. תקשיבו ללהקות מפינלנד ותנו צ'אנס לאלבום המופלא הזה.

Voivod – The Wake

אחד האלבומים שהכי ציפיתי להם השנה ועכשיו גם יכול להגיד בבטחון שהציפייה השתלמה. מי שעוקב ומי שלא, VOIVOD קיימים 35 שנה ועברו לא מעט תהפוכות. האחרונה הייתה בגלגול שלהם מחדש עם הגיטריסט Chewy שגדל על המוזיקה של ההרכב והוציא איתם אלבום מושלם לפני 5 שנים. השנה הם חזרו אחרי EP מושלם בין לבין ומבין כל ההוצאות שלהם עד היום מדובר באחד המוזרים והמעניינים. מאז ומעולם הם היו הילד החריג של הת'ראש שמשחק בחלליות ומד"ב ונראה נורא מטופש מהצד, אבל אתה סולח להם כי הם צרפו-קנדים מוזרים. הפעם הם לוקחים אלמנטים מהעבר ומשלבים אותם עם רעיונות חדשים, כלים חדשים(קלידים וכינורות) וממשיכים להישמע עדכניים גם באלבום ה 14. המוטיב הפרנואידי חוזר כאן והאלבום סובב סביב משהו שקרה או לא קרה והטראומות שמסביב וכל מה שכלול בהם. לקח לי קצת זמן לעכל אותו, אבל בסופו של דבר הם שוב קלעו והתעלו מעל עצמם. ולסיכום אזכיר לכם שאם אתם רוצים לדעת אם בן אדם מבין עניין או לא תשאלו אותו אם הוא אוהב את VOIVOD, ייתכן שרובם יענו לכם ב 'לא' ולכן תדעו לסנן אותם מהחיים שלכם. סתם למה שתשארו בלי חברים כמוני? אל תעשו את זה.

Thantifaxath – Void Masquerading As Matter

אף אחד לא יודע איך קוראים לחברים ב Thantifaxath(חוץ מהאמהות שלהם), האלבום שלהם לא מכיל שום מילים ובכללי הם נאמנים לרוח ה KVLT באנונימות מוחלטת תחת מעטה ברדסים שמשאירה את הבמה אך ורק למוזיקה המפחדה שלהם. כמו גאונים רבים אחרים גם הם אוצר לאומי קנדי ולנסות לתאר את המוזיקה שלהם זה לבד משהו שאפשר לבזבז עליו דף שלם. אז נכון שהוא יצא ממש בסוף 2017, אבל כמו כל אלבום שיוצא בדצמבר גם הוא זכה לעונש של להעלם מתחת לרדאר .מדובר באוסף קטעים שחוטפים אותך לתוך מערבולת מוזיקלית של דיסוננטים, בלאסטים, בלאק מטאל, דרון, ג'אז ובגדול כל מה שעושים ממנו סיוטים דפוקים באמת. בארבעה שירים שהם בעצם שלושה וקטע אחרון שנשמע כמו מאורה של סירנות בטריפ רע, קשה שלא ליפול לכישופים של החבר'ה הללו. הכל כאן נכון, הסאונד, הגיטרות, הגראולים, קטעי המעבר שנוחתים עליך משום מקום והיכולת המופלאה שלהם לתפור את כל הבלאגן המתוזמר היטב הזה ליצירות שלמות וסוטות הופכות אותם לאחד מהרכבים המעניינים שפועלים כיום ולהרכב נוסף שמוכיח שאפשר לנגן בלאק מטאל מעניין ואחר ורשע וחולה הרבה יותר.

חרדה – Self Titled

היו השנה המון המון אלבומים מקומיים נהדרים ברוק, במטאל ובפאנק וההארדקור בפרט. רובם מצוינים כל אחד בדרכו(אזרוק פה על הדרך את השמות של נדפקת, SPIT ו666) אבל אחת ההוצאות שיותר אהבתי וחיכיתי לה בויניל השנה היא אלבום הבכורה של ההרכב הזה, שכמיטב המסורת מכיל חברים מלהקות אחרות מסצנת הקורו/בית אלפא(Sweatshop Boys, Zaga Zaga, Orions) ובא להציע טייק טיפה אחר על הארדקור פאנק בעברית שעובד מעולה. 14:33 דקות של סאונד טינוף, שמעיף לקיבינימט(וכל הכבוד לגד וזיפיק שאין לי ספק שיש להם יד בדבר) כזה שעושה כבוד להארדקור אייטיז, D BEAT ולהקות מחו"ל דוגמת Impalers .יש פה שירים מהירים ולחוצים וחום וזיעה בטקסטים שיורים לכל הכיוונים ומתעסקים בעיקר במה שבין האני לעצמי והסכסוכים שבין לבין ועל הדרך נוגעים בפוליטיקה, בתסכולים, ושנאה ל'מצב' ובפורקן דרך מוזיקה סופר עצבנית ונהדרת. החפיפה המושלמת בין טקסטים כועסים למוזיקה שכועסת איתם בקו אחד ומרימה אותם עוד יותר הופכת את הדבר הזה למפלצת של ממש ואחד מאלבומי ההארדקור הטובים והאותנטיים שיצאו בעברית.

Hot Snakes – Jerhicho Sirens

כל יום מחדש אני מכיר להקות חדשות ולא מעט מוזיקה. אחרי שנתקלתי בשם של הלהקה הזאת משהו במוזיקה שלהם נשמע לי מוכר ולא הבנתי מאיפה. רני זגר שליט"א, אנציקלופדיה מקומית של שוליים ואנדרגראונד גילה לי שהסולן/גיטריסט שלהם הוא לא אחר מ John Reis מ Rocket From The Crypt, הרכב מסוף שנות ה-2000' שחיבבתי עד מאוד. יש פה לא מעט מהלהקה ההיא אבל אין ספק שיש ל Hot Snakes קטע משלהם וקצת מתפלא שלא הכרתי אותם עד היום. יש בסאונד הגיטרה של Reis משהו חינני ואנרגטי, קשה להניח על זה את האצבע במדויק אבל מבחינה סגנונית יש פה קצת מהמון דברים: פוסט הארדקור, פאנק, נויז ואלטרנטיב רוק שמהווים אסופה של שירים די מושלמים שבאים ונעלמים(לעתים מהר מדי). כאלו שקצת גורמים לך לרקוד איתם בראש או סתם ברחוב ועושים לך משהו בבטן. מוזיקה באה והולכת אבל האלבום הזה הוא אחד מהאלבומים שבהאזנה הראשונה יעוף ממש מהר אבל כזה שגרם לי לחזור אליו שוב ושוב.

Windhand – Eternal Return

אני עוקב אחרי Windhand כבר כמה שנים ולמרות שזו הייתה אהבה מהאזנה ראשונה, אחרי האלבום הקודם עמוס ההייפ קצת עייפתי. המוזיקה שלהם ללא עוררין, אבל קצת הרגיש שהם דורכים במקום ועושים את אותם ריפים ואותו שיר כל פעם קצת בורסיה אחרת וכשהלהקה במקום הזה היא הרבה פעמים מאבדת אותי. למרות זאת זרמתי עם תחושת הבטן שלי ועם אירה ידידה שלי שהזמינה איתי את התקליט ונתתי להם צ'אנס. לאחר האזנה ראשונה די הייתי בטוח שצדקתי לצערי אבל אחרי כמה האזנות הבנתי שהתקליט הזה אחר. מבחינת הנפשות השינוי העיקרי הוא העובדה שהגיטריסט המייסד Asechiah Bogdan עזב את ההרכב ובנוסף העבודה עם Jack Endino שהפיק, הינדס באולפן ומיקסס את האלבום הקודם הייתה חיובית כי הם עבדו איתו גם הפעם ובניגוד לאלבום הקודם נראה שהם הלכו איתו רחוק יותר. אם בעבר הם היו להקת סטונר-דום נהדרת בסיבוב הזה הם קצת ויתרו על הערפל, הקישוטים והריפים האינסופיים קצת העלו את הקצב ועשו שירים שהם ממוקדים יותר וקולעים יותר באלבום שהוא אולי האלבום הכי מכוון מטרה שלהם עד היום וכזה שמצליח לגרום להם להשמע מרעננים ומעניינים גם אם הריפים אותם ריפים והמוזיקה ממשיכה באותו קו.

Idles – Joy as an Act of Resistance

קצת הייתי סקפטי לגבי היכולת של Idles להשמע מרעננים גם באלבום השני וגם הם, הפתיעו השנה באלבום שני שהיה מספיק מעניין בשביל לא להשמע כמו שחזור של הראשון אבל כן הצליח לקחת את כל מה שהיה טוב בו, בגישה קצת אחרת. לא סתם הוא כיכב בשלל סיכומים(ואלבום השנה של מאזיני 'הקצה'!) והפך אותם ללהקה עוד יותר ענקית ממה שהיו כבר קודם לכן. למעשה Idles הפכו לסוג של "פאנק מחמד" להיפסטרים. קצת כמו Fucked Up והאלבום החדש שלהם הם גם כן מצאו נוסחה שבה הם מעבירים הארדקור פאנק כועס ומטבלים אותו בנגיעות אינדי ואלטרנטיב ובקורטוב של "חוצפה" וגישה פאנקיסטית שאין גם ללהקות קשוחות ומכסחות מהם. כשאתה בסדר הגודל שלהם ומעז לגעת בטאבוים רגישים בסדר היום הבריטי והאירופאי זה בעיני הכי פאנק שאפשר. הם עשו את זה באלבום הזה עם ההמנון Danny Nedelko שנוגע בלי כפפות בנושא המהגרים ועל החלק שלהם במארג של החברה הבריטית(ובכללי אחד השירים היפים השנה), עם Samartians שמנפץ סטיגמות של גבריות וגאווה בארון ובאופן כללי בלא מעט שירים שממשיכים לא לראות בעיניים וזה נהדר. אולי זה ישמע לחלקכם כסופרלטיב מופרע, אבל העובדה שהם לא מפחדים לשחוט פרות קדושות ולחטט בקרביים של החברה והתרבות האנגלית הופכים את מה שהם עושים לסופר רלוונטי ואף מתגלים לפרקים כסוג של Clash של ימינו.

Obliteration – Cenotaph Obscure

הסיבה העיקרית שאני לא מפרסם כמו רוב המגניבים סיכום באמצע נובמבר או בתחילת דצמבר ומחכה בנונשלנטיות לרגע האחרון היא אלבומים כמו האלבום הזה, שיוצאים להם בסביבות דצמבר ולצערי לא זוכים לצ'אנס שווה(בדומה לאלבומי ינואר שסובלים מאותה בעיה) ואוי ואבוי לסיכום שזה לא מופיע בו. חובה לכל מי שחובב מהירות, רשע וחושך פשוט כי..זה אחד הדברים הטובים שיצאו באזור השנה. זה כבר האלבום הרביעי של החבורה הזאת מ Kolbotn שבנורבגיה, עיירה אפורה שידועה לפריקים שביננו בתור המקום שממנו יצאו Darkthrone, ובית פורה לכמה הרכבים מצוינים נוספים שקיבלו את ברכתם של המייסדים. מי שדת' מטאל מושפע Darkthrone, כזה שהוא אפל וקוסמי במידה שווה או כל הת'ראשרים שמחפשים קצת מוות ושחור בתוך ים המהירות, כאלו שמבינים ש Hell Awaits הוא גם מאסטרפיס לא יפסיקו להנות מהאלבום הזה ומההרכב הזה, שחוזר ובענק אחרי חמש שנים לבעוט בביצים למי שטוען שהאולדסקול דת' משעמם עם צרחות במהירות של כדורי אש בגיהנום, ריפים מסויטים וסנר תופים מוגבר בסאונד פריך שיגרום לכם לרקוד הורה לצלילי תופה תופה ולעשות פוגו עם עצמכם באמצע המשרד.

Thou – Magus

מכירים את זה שאתם חושבים שכבר שמעתם הכל באזור מסוים או ז'אנר מסוים ואז באה להקה וטורפת את כל הקלפים? זה סוג מה שקרה לי עם Thou מ Baton Rouge שבלואיזינה. לפני שלוש שנים המשכתי במסעותי בחקר של סלאדג', דום ומה שבין לבין לקראת פסטיבל Roadburn של אותה שנה כשנתקלתי בשם הזה. האלבום שלהם Heathen וההופעה המכשפת שלהם בפסטיבל גרמו לי להתאהב בהם. הם שילבו בין כבדות עצומה, אווירה מאיימת ואחד מהסולנים הכי מפחידים בעסק. ביחד עם כתיבה מסויטת, סאונד מטונף וריפים כבדים קנו את עולמי בתור אחד מהרכבי הסלאדג'-דום האהובים עלי. בין לבין בשיתופי פעולה שלהם עם The Body ובשלושת(!) המיני אלבומים שהם שיחררו השנה לפני האלבום הזה הם חשפו עוד צדדים שלהם כשכל EP מציג אותם קצת אחרים('המסויט', 'הכבד' וה'יפה') ומכין את הקרקע לקראת האלבום הזה שמציג אותם מגוונים כמו שהם מגובשים. אני יכול להבין למה לאנשים קשה איתם ועם האלבום הזה בפרט כי הם נעים בחופשית בין דום לסלאדג' לאמביאנט ואפילו לבלאק מטאל וזה חבילה קצת כבדה לחלקנו(וגם לי כשאני לא במוד לכאלו) אבל בעיני הדבר הזה ניצח בתור אלבום הדום המגוון הכי מעניש של 2018 והשאיר הרבה אבק לשאר המתחרים בקטגוריה.

Rata Negra – Justicia Cosmica

ומלואיזיאנה שבארה"ב הישר אל אירופה ואל מדריד שבספרד וללהקה ששיחררה את אחד האלבומים שהכי אהבתי בשנה שעברה. הכרתי אותם ממש במקרה מהמלצה של ישי ברגר באוזן השלישית והתאהבתי ישר בקול הקסום של Violeta ובמלודיות המהפנטות של ההרכב הזה. שילוב ממכר של שירה יפה ומתוקה וגיטרות מלודיות על נושאים ממש עצובים בשפה שאני לא מבין(חוץ משם האלבום). באופן כללי משהו בקצב ובאינטנסיביות של החומר של מה שהם מנגנים משלב בין הארדקור אייטיז אמריקאי לניו וויב ועושה את זה בצורה שהיא לא פחות ממושלמת. האם קלידים דרמטיים ומקצבי הארדקור עובדים ביחד? ההרכב הזה שוב מוכיח חד משמעית שכן. כל כך נהנתי מהראשון שקניתי "על עיוור" את האלבום שיצא השנה. אחרי שחרשתי עליו יומם וליל אני בהחלט יכול להמליץ גם עליו בלב שלם. האם הוא יותר טוב מאלבום הבכורה שלהם? אני לא בטוח אבל גם לא בטוח כמה זה משנה בעצם. עם כל האזנה מצאתי רגע חדש ושורה חדשה שנתקעת לי בראש ועוד מילים שאני ממלמל בספרדית ג'יבריש שבורה בשביל לעשות להן גוגל טרנסלייט אחר כך.

Black Tusk – T.C.B.T

יש אלבומים כאלו שאתה לא יודע למה אתה שומע אותם, אבל יש איזה קול פנימי בבטן או בראש שאומר לך לבדוק אותם. אין לי שמץ למה שמעתי את החדש של Black Tusk(תיקון: אדיר חיים טוען שהוא גילה לי עליו תודה אדיר!) מבחינתי הם היו להקה כזאת חביבה שאפשר לחיות איתם או בלעדיהם, קצת כמו מה שרשמתי על ASG מקודם הרגשתי שהם קיימים בשביל למלא עוד משבצת של להקת סטונר ב Relapse(יש גם מצב שבילבלתי אותם עם Black Spiders שראיתי בלייב והיו די משעממים לפני כמה שנים) ושוב שמחתי לטעות. זהו האלבום הראשון שלהם עם הגיטריסט החדש Chris "Scary" Adams והשני עם הסולן/בסיסט Corey Barhorst שהחליף את הסולן/בסיסט שלהם שמת בתאונת דרכים באותה שנה. אחרי שהקשבתי לאלבום ועף לי הפרצוף הלכתי וחקרתי קצת ונזכרתי שהם מ Savannah ג'ורג'יה, מה שמסביר את הדמיון בינם לבין Kylesa ז"ל, בעיקר בשירה ובכתיבה. האלבום הזה הוא פשוט פצצה של אנרגיה לפנים. שירי סלאדג' אנד רול שמעיפים אותך, שום דבר ארוך או חופר מדי, כמעט ואין פה מיד טמפו מהשיר השני והלאה כל שיר מלמיליאן והכל נשמע פיצוץ תודות ל Kurt Ballou. מומלץ לשים ברקע בכל יום עם אנרגיה נמוכה או בדרך לעבודה, ההנאה מובטחת גם לאנשי הסטונר/סלאדג' וגם למי שאוהב הארדקור פאנק ומוזיקה מהירה בכללי.

Sigh – Heir to Despair

Sigh הם יצור כלאים מוזיקלי מאוד מאוד הפכפך. המוזיקה שלהם מייצגת די נאמנה את המטאל היפני ובאופן כללי את הקיצוניות היפנית במוזיקה. בעצם יודעים מה, בשביל קיצוניות במוזיקה יש מספיק הרכבים ביפן מה שהם עושים הוא עוד יותר מוטרף. המוזיקה שלהם בשנים האחרונות היא המון דברים בו זמנית; בלאק מטאל מלודי, האבי, פולקלור מכל מיני סוגים, ת'ראש, אלקטרוני ועוד המון דברים. קיטש מתקתק פוגש מטאל קשוח פוגש המון דברים אחרים. הם התחילו לפני כמעט 30 שנה והיו להרכב הראשון מיפן שחתם ושיחרר את אלבום הבכורה ב DSP הלייבל של אירונימוס ז"ל סולן להקת Mayhem. עם השנים הם צברו עוד ועוד אלמנטים סביב הבלאק מטאל המעוות שלהם. אני חושב שכל כך נהנתי מהאלבום החדש בעיקר כי הסולן שלהם Mirai מיהר לפזר הצהרות מבוהלות על זה ש "מי שאהב את הסינגל המטאלי הראשון מהאלבום יחשוב שהוא חרא" ושהוא אלבום ביפנית שהוא הרבה זמן נורא רצה לעשות אבל "אף אחד לא יאהב אותו". הכל חוזר עליו וקקה בידיו, כי מדובר באחד האלבומים הכי מהנים ומופרעים של Sigh וחד משמעית הדבר הכי טוב שהם עשו בשנים האחרונות. לא לשמרנים במטאל, כן למי שנהנה ממוזיקה טובה וכמובן אי אפשר שלא להזכיר את העטיפה המושלמת של אלירן קנטור ששוב עשה להם אומנות בלתי נשכחת.

אלמונים מתים – S​/​T

אלמונים מתים היו בשטח כמה שנים והיו תמיד להקה מגניבה ומוזרה קצת בנוף של הפאנק המקומי בזכות ההארדקור הלא יציב שלהם וההופעה האנרגטית שלהם. בהופעת ההשקה/פירוק לאלבום החדש(איזה קונספט מבעס זה) קניתי את האלבום, שהגיע בשקית של ראיות פתולוגיות יחד עם כמה שיניים מקסימות(666) אבל שום דבר לא הכין אותי לאלבום הזה שהתבלט עבורי מעל המון הוצאות טובות אחרות השנה בפאנק המקומי. מאיפה להתחיל בכלל? אפשר מאנסטסיה הסולנית וכותבת הטקסטים ששואגת וצורחת וכואבת ומתפתלת מכל נים בגוף ובגרון שלה "אמא שלי לא זונה אבל היא באה לעבוד" דוגמה אחת מיני רבות לטקטסטים באלבום. שאר השירים נוגעים באהבה כושלת, טירוף, ובעיקר בהמון כעס שכמעט מגיע לקצה. כל הדבר הזה מגובה בבלאגן מוזיקלי די מדהים שהוא שילוב בין הארדקור, קרוסאובר, מת'קור וסרף במעין עיסה מוזיקלית מוזרה אבל מגובשת מאוד. שילוב של המון רעיונות מוזיקלים ורקעים שונים שיוצרים את הדבר המעניין מאוד הזה. האלבום הזה מעיף אותי כל האזנה מחדש וכמו תמיד נותר לי רק להצטער שלא ראיתי יותר הופעות שלהם כשהם עוד פעלו ולהפציר בכם לשמוע/להוריד/לקנות אותו כי הוא באמת כזה טוב. אחת מהפתעות 2018 ובכלל.

Extremeity – Coffin Birth

אז השנה יצא לו אלבום הבכורה של Extremeity, טריו משובח שמכיל את Marissa מ Cretin בגיטרות והשאגות, על התופים Aesop מ VHOL, Agalloch ז"ל ולאחרונה גם Khorda ו Shelby מ Vastum על הגיטרה השניה. EP הבכורה שלהם בשנה שעברה היה די פושר ולמעשה לא ציפיתי לכלום מאלבום הבכורה. מתוך כבוד לנפשות הפועלות נתתי צ'אנס שני וכבר בשמיעה הראשונה האלבום הזה תפס אותי בכמה שירים שהמשיכו להאזנות שניה, שלישית ורביעית. מה שהכי יפה כאן זה שהם תפסו בעיני בדיוק את המקום הזה שבין אולדסקול דת' מטאל אמריקאי, כבד ומגעול סטייל Morbid Angel ו Cannibal Corpse לצדדים היותר מלודיים של הז'אנר עם להקות כמו Death, Carcass ו Entombed. מעבר לזה שהכל פה נשמע במקום יש פה כמה מהריפים הכי טובים בז'אנר השנה באלבום שמסתער קדימה ולא לוקח שבוים. הכל באיזון מופלא בין הכבד למלודי ובין המנסר ליותר קליל, סאונד מדויק ובכתיבת שירים מנצחת. היו השנה המון דברים טובים בדת' מטאל, אבל האלבום הזה הזכיר לי כמה שהז'אנר הזה יכול להיות לזרום, להיות כיף ולתת בראש ובעיקר בנישה המאוד ספציפית שלהם בתוך הדבר הזה להשמע מגוונים יחסית.

Between The Buried and Me – Automata I & II

אחרי שהתחילו כלהקת מטאלקור ולאט לאט הפכו בהדרגה ללהקת פרוגרסיב מטאל מגובשת של ממש, השנה שיחררו BTBAM שני EPיים שיחדיו מהווים יחידה אחת ואלבום חדש. אחרי The Great Misdirect המופתי שהיה צעד ממשי לפרוג, Parallax I ו II שהיו EP ואלבום ולקחו אותם לחלל אל עבר פרוג מטאל עוד יותר שאפתני ומטאל טכני ו Coma Ecliptic מלפני שנתיים שהיה נסיון לעבר פרוגרסיב רוק יותר מסורתי ונחמד ופחות מטאלי, הם שבו השנה עם שני חלקיו של Automata בעוד אלבום שהינו הרפתקה מוזיקלית בין מטאל לפרוגרסיב להרבה מקומות אחרים. שני החלקים אומנם יצאו בהפרש של חצי שנה אבל הם בהחלט עובדים טוב ביחד כשהחלק הראשון יותר חוזר למקומות המטאליים והחלק השני טיפה יותר נסיוני ואף מכיל את Voice Of Trespass שלוקח אותם למחוזות של Swing(!). כמעריץ ותיק של הלהקה הזאת וכזה שקצת התרחק ממנה מוזיקלית עדיין נהנתי מאוד משני החלקים של הדבר הזה. גם בשמיעה לקראת הסיכום אני עדיין זוכר משם לא מעט חלקים טובים וזה מבחנתי המבחן האולטמטיבי לכל יצירה מוזיקלית באשר היא ושני האלבומים האלה ישאירו לכם לא מעט זכרונות כאלו.

Candy – Good to Feel

בשנים האחרונות היחס שלי להפקה ולסאונד השתנה ואם פעם הייתי אומר שהעיקר היא המוזיקה ושסאונד זה אחלה אבל לא מה שקובע עבורי אני מגלה כל פעם מחדש איך אלבומים שנשמעים טוב יכולים לגרום לי להתאהב בהאזנה ראשונה. אל תתבלבלו מהפתיחה הזאת – Candy יצרו פה את אחד מאלבומי ההארדקור מטאל הטובים של השנים האחרונות כן? אבל הדבר הראשון שתפס אותי בכל הדבר הזה הוא עבודת הסאונד של Arthur Rizk, שהקליט, מיקסס ועשה מאסטר לאלבום הזה. יש פה מידה שווה של סאונד מלוכלך ופריך שנותן פשוט פיצוץ לפרצוף וכלים שנשמעים בדיוק כמו שהם צריכים להשמע. עיון ברפרטואר של הבחור מסביר את זה כי העבודה שלו נשמעת היטב גם אצל Power Trip ו Code Orange, Cavalera Conspiracy ו Trapped Under Ice. הסאונד המעולה הזה הוא למעשה המכנה המשותף הכי נרחב בין השירים שנעים בחינניות בין הארדקור, פאוארויולנס, קרוסאובר ואפילו לרגע אלטרנטיב רוק. האלבום הזה נחת עלי יחסית לקראת הסיכום ולא רציתי להפסיק לשמוע אותו. אחד מאלבומי ההארדקור המשוגעים של השנה והרכב חדש שעלה אצלי לרדאר המוזיקלי.

Fucked Up – Dose Up Your Dreams

רציתי הרבה יותר לאהוב את האלבום הזה של Fucked Up ובמקור אפילו לא רציתי לשים אותו בסיכום, אבל לפעמים צריך לדעת להפריד בין אכזבה אישית לבין המוזיקה עצמה. אם זה נשמע לכם כמו תהיות ונסיונות לשכנוע עצמי אתם לא לגמרי טועים. FU הם אחת הלהקות הכי אהובות עלי כבר עשור ואני עוקב באדיקות אחרי כל מה שהם מוציאים. אבל אם מהפרויקטים המוזרים או מסדרת לוח השנה הסיני שלהם אני נהנה, את האלבום החדש אני לא מצליח לאהוב ב 100%. בגלל שאני יודע כמה שהם טובים ובעיקר כי אני עדיין לא סגור על עצמי אני כן רוצה שהוא יהיה פה, אני פשוט לא בטוח כמה אני אוהב אותו ביחס לשאר. האלבום החדש עורר אצלי המון ציפיות גם בגלל העטיפה, הקונספט המגניב של להמשיך את הסיפור על David, הפרוטואגוניסט של David Comes to Life ושל Hidden Worl או העובדה שהם באמת להקה שלרוב אני מתאהב בהם ישר. למרות זאת בחדש יש שירים שגורמים לי לחייך ולצידם שירים ושת"פים מוזיקלים שנורא מגניב שיהיו בפרויקט צד אבל לא כאלו שעומדים באותה רמה כמו הדברים האחרים ואני לא לגמרי אוכל אותם. בדבר אחד אני בטוח – מצפות לי עוד לא מעט האזנות לאלבום הזה עד שאתגבש לגביו אבל עד אז אין לי ספק שהוא שווה אזכור גם כאן.

War On Women – Capture The Flag

אני אשים את זה ישר על השולחן – War On Women הם מההרכבים הכי טובים וחשובים היום בפאנק היום. את האלבום הקודם שלהן מ 2015 גיליתי בדיעבד וחרשתי עליו נון סטופ ולמרות שעל הנוכחי חרשתי קצת פחות הוא עדיין אלבום מעולה. הן הרכב הארדקור פמיניסטי שיורה לכל הכיוונים ולא לוקח שבוים והשם שלהן לקוח מסלוגן שנועד לתאר את הנסיונות של הרפובליקנים בארה"ב לרמוס ולרסק זכויות נשים. Shawna Potter הסולנית יודעת לשיר נעים יותר ופחות ובעיקר כועסת על כל מה שכואב לה ולצערי יש לה הרבה מה לכעוס עליו בארה"ב של טראמפ ולאור המחאות של השנים האחרונות. השירים עוסקים באלימות על שלל סוגיה, עוני, טרנסופוביה, תקיפות מיניות. הפעילות שלה ושל הלהקה לא עוצרות במוזיקה והשנה הן גם הכינו פנזין עבור קולג' במרילנד שהיווה תוכנית לימוד עם שירי האלבום. אבל כל זה נחמד ומתגמד לעומת המוזיקה, שהיא פשוט מהודקת, לא לוקחת שבוים ועומדת לצד הטקסטים בצורה מושלמת. המון שירים טובים שפשוט כתובים טוב של להקה בשיאה. אם לא הכרתם אותן זה הזמן כי מדובר באחד מהרגעים הכי יפים שלהן.

Revocation – The Outer Ones

אני מחשיב את עצמי כמעריץ של הלהקה הזאת כבר 7 שנים ואני עוקב אחרי כל מה השם מוציאים וגם במקרה שלהם כמו עם BTBAM קצת המשכתי הלאה ממה שהם עושים והמשכתי להקשיב להם מכוח האינרציה, כי זכרתי להם חסד וכי בסופו של יום הם חבורה של נגנים מעולים והסולן-גיטריסט-אליל שלהם Dave Davidson הוא גיבור גיטרה רציני. משני האלבומים הקודמים ממש יצאתי בתחושה מעורבת, בעיקר כי להרגשתי בנסיונות להתחבב הגיטרות שבע מיתרים והשירה הנקיה ניסו לחזר אחרי קהל חדש וקצת איבדו אותי ואת מי שמלכתחילה נשאב אליהם בגלל מי שהיו במקור. היו ניצנים של גאונות אבל הם קצת אבדו להם עבורי ולמרות זאת המשכתי לאהוב ולהנות ממה שכן היה טוב. באלבום החדש אני מרגיש שהם לקחו עוד צעד גדול קדימה והפעם הדגש הוא לחלוטין לכיוון האקסטרימי – קריצה ברורה לבלאק ודת' מטאל מתוך הת'ראש עמוס הגרוב שהם עשו עד עכשיו. יותר מעברים מעניינים, C PART עמוסי בלאק מטאל וסולואים בלתי נשכחים בנוהל. נראה שהם בכיוון טוב והאלבום הזה הוא אחד הדברים הטובים שהם עשו בשנים האחרונות ולכן הוא כאן.

Bone Sickness – Theater of Morbidity

היה לי פה ברשימה לא מעט דת' מטאל השנה מכל מיני כיוונים ומקומות אבל את האלבום הזה דגתי ביום חם, מתחת למכסה ביוב שורץ ג'וקים, בשר מרקיב, כימיקלים מהירקון וריחות שאסור שיעברו בשום אף. מי שעוד לא הקיא ורק נדלק מהתיאורים האלו חייב לעצמו את הרכב הדת'-גריינד הזה מ Tacoma שמזכיר את רגעי התהילה של Autopsy, Repulsion ו Terrorizer באלבום שהוא חגיגה של כל מה שרע, מגעיל ומהיר. אני לא זוכר מאיזה סיכום גנבתי אותו אבל באותו רגע הוא רץ אצלי בערך חמש פעמים ברצף בלי הפסקה כי כמה שזה נוראי ככה זה טוב. יש פה כל מה שכל מעריץ דת' מטאל למד לצפות לו – צעקות גיהנומיות, מקצבי תופה תופה לצד בלאסטים, סאונד מחלות וכמה מקטעי האינטרו הכי טובים ששמעתי בז'אנר בשנים האחרונות. כל מי שדת' מטאל מודרני משעמם אותו, שחושב שדברים מופקים מדי ועטיפות יפות מדי הן טעות וכזה שמבין שהז'אנר הזה בשיאו כשהוא מודע לעצמו ב 100% ונעשה מתוך אהבה אמיתית לכל מה שחולה ירגיש פה בבית.

The Armed – Only Love

תהרגו אותי ותזרקו עלי קליפות של גרעינים שחורים כמו שעשו ל'יש לי יש לי' בקומדי סטור, אבל משהו במסע המופלא של The Armed מדטרויט הרגיש לי קצת כמו הקתרזיסים המוזיקילים שישנם באלבומים של Enslaved מנורבגיה. מבחינת הקשר ומוזיקה אתם מוזמנים ויכולים להגיד לי שאני אידיוט ולתהות מה הקשר אבל החיבורים בין היפה למכוער, הנסער לשקט ומוזיקה אחוזת טירוף אל עבר רגעים של שירה מזככת או ריפים חלומיים הוא חיבור שאני לא נתקל בו לעתים יותר מדי קרובות והוא תמיד קוסם לי מאוד. האלבום השלישי של הקולקטיב הזה, ששומרים על אנונימיות וחושף רק את האורחים המפורסמים יותר שמנגנים איתם(כמו Ben Koller מ Converge שמתופף באלבום הזה) הוא פשוט חגיגה של מת'קור, הארדקור אלקטרוני וטרפת כללית שמשולבים יד ביד עם אלטרנטיב רוק יפה נורא. אני שומע את האלבום הזה בלופים כבר שלושה ימים וקצת משתגע, אבל מהאזנה להאזנה אני מרגיש שאני בדרך להארה שתגיע או לא תגיע. חובה לסקרנים שביניכם ולאלו שלא מפחדים לשמוע מטאל שהוא פאנק שהוא הרבה דברים.

YOB – Our Raw Heart

האמת שעד לרגע כתיבת שורות אלו זה לא הייתי בטוח אם האלבום הזה יגיע לרשימה. קצת כמו עם Fucked Up גם פה לא בדיוק קיבלתי את מה שציפיתי מהלהקה הזאת שאני מאוד מאוד אוהב. Mike Schidet הסולן/גיטריסט והרוח מאחורי הלהקה כמעט ואיבד את חייו כתוצאה ממקרה חמור של דיברטיקוליטיס(מחלה דלקתית מאוד לא נעימה במעי אשאיר לכם לגגל) וסוג של השתקם ועל הדרך כתב את האלבום החדש עוד במיטה בבית החולים. הסיפור הזה מהותי מבחינתי כי זה מקרין על כל האלבום. אם מעולם לא שמעתם YOB, תדעו שיש להם אלבום בשם Cathersis שדי מסכם במילה אחת את כל המהות שלהם – דום מטאל כבד מנשוא עטוף בשירה גדולה מהחיים ומלודיות יפהפיות שנבנות אל עבר ריגושים והתנפצויות. אז בגדול, יש פה לא מעט מזה, אבל בעיקר יש באלבום הזה YOB כועסים מאוד ולא תמיד מרגשים או מלאים ביופי ובעושר שאני כל כך אוהב במוזיקה שלהם. עם זאת ולמרות זאת מדובר באלבום שגודל עליך, כזה שאולי בגלל שנוצר מתוך כאב ומצוקה ופחד אמיתי מהמוות הוא אסופה של הרבה חושך ומעט רגעי אור מזככים וכזה שקצת אני לא רגיל לשמוע מהם, אבל עדיין אלבום שבא ממקום אמיתי, כואב ומצליח לספר סיפור מוזיקלי כובש ובלתי נשכח וכזה ששווה שיחתום את הרשימה.

כמעט וסיימנו ובכל זאת לא הצלחתי להתאפק והחלטתי להתעכב על עוד כמה אלבומים ככה בקטנה:

Cryptopsy – Book of Suffering Tome II

אחד מהייצואים הנהדרים של קנדה ממשיכים לתת בראש אחרי 20 שנה ואחרי שהחליטו להפסיק עם אלבומים ולעבור למתכונת של EP, הוא מספק את המנה שאתם רגילים לקבל מהם של תיפופי הליקופטר וחירחורים לוריד.

Kostnatění – Konec je všude

את האלבום הזה אני חייב לרשימת 2018 של Mind Rippers כאן אצלנו במגזין. פרויקט של אדם אחד מצ'כיה שכמו בדר"כ בבלאק מטאל אנחנו לא יודעים עליו יותר מדי חוץ מזה שזה הדמו שלו. יש פה קצת מנורבגיה, ריפים של Orphaned Land בתחילת הדרך והרבה קסם.

Axis of Despair – Contempt for Man

מה אם הייתי אומר לכם שחברים מ Nasum הקימו להקה חדשה וזה יצא להם השנה אלבום ראשון?
גריינד משובחה שממיס את הפנים וכל המוסיף גורע.

EIEFITS – MEZAME

האמת שנורא רציתי להרחיב עליו אבל אלבום ההארדקור היפני החולני הזה יצא ב 300 עותקים ואין אותו בשום מקום אונליין לכן אתן לכם לשמוע את האלבום הקודם שלהם ואם תאהבו תחפשו לקנות אותו.

Hooded Menace – Ossuarium Silhouettes Unhallowed

Hooded Menace ישארו לנצח בעיני הרכב הדום-דת' הטוב ביקום והאלבום שלהם מהשנה בהחלט ראוי, אבל משהו בו היה פחות טוב מחומרי העבר וגרם לי לזרוק אותו לכאן לסוף. עדיין טוב יותר מ90% משאר הדברים בז'אנר.

Forn – Rites of Despair

המתחרה הכי צמוד מבחינתי של Thou ממקודם לתואר אלבום הדום של השנה. פיונרל דום יפהפה וכזה שמצליח להיות קליט ומהנה גם למי שמתקשה בז'אנר.

Terrorizer – Caustic Attack

גם Terrorizer הותיקים חזרו השנה, בשביל לתת לכל מי שרוצה לשמוע דרשות על מצילות של צ'יף קומנדו Sandoval בעוד להיטי דת'-גריינד שעפים אחד אחד כמו כאפות לפרצוף.

Sepulcher – Panoptic Horror

ועם לא הספיק לכם דת' ות'ראש השנה ו Obliteration פתחו לכם את הצ'אקרה האלבום הזה יספק לכם עוד 39 דקות של מהירות לא סבירה וריפים של אש.

Ails – The Unraveling

Ails מאוקלנד יספקו לכם בלאק מטאל יפהפה ופולקי שיהיה פסקול של לילות חורף או סתם רגעים של תהיות באחד מהאלבומים היפים שיצאו השנה.

Extinction Of Mankind – Storm of Resentment

בזכות ההרכב הזה גיליתי שיש דבר שנקרא Stenchcore. די ביט, בקבוקים שבורים, צעקות, גריינד ומכות בסאונד שחור משחור הישר מאנגליה.

עד השנה הבאה, תהיו ילדים טובים, תגידו תודה שלא רשמתי על עוד 40 אלבומים ותצחצחו שיניים כל לילה, מריחים.
-דני.

5 תגובות בנושא “30 אלבומים שדני אהב ב 2018

  1. יא מדרוב חשבתי תשים Tusmørke, זכרתי שאהבת את האלבום שלהם משנה שעברה
    מורקו היו גם אצלי בהתחלה 😀 אפילו היה טקסט ראשוני על זה שכמו הגרוק הם מפציעים כל כמה חורפים ומשהו שקשור למומין טרול הזין שלא מצליח לישון בחורף אז מפריע לכל העולם ואשתו גם.. :O אכן אחלה בחלה של אלבום.
    נייס הEIEFITS העפיצים האלה, יפניכיף

    Liked by 1 person

    1. ההוא משנה שעברה היה כיף ממש, של השנה היה חצי כוח(Tusmørke)
      EIEFITS זה אחלה אבל תעבור שם על עוד דברים שאתה לא מכיר(אם יש כאלו)
      יצא לי אחלה סיכום 😀

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s