כללי

30 אלבומים שאיתן אהב ב 2018

אז הסיכום שלי השנה הוא מיוחד במיוחד. הוא הסיכום הטוב ביותר שעשיתי אי פעם. הוא גם הראשון שאי פעם עשיתי. הזדמנות טובה להגיד תודה ענקית לדני אחירון ול SGD שפתח לי את הדלת וגרם לי להסתכל בעין חדשה על איך אני צורך מוזיקה ואיך אני מתקשר את תשוקתי לגילוי מוזיקה חדשה. הרבה אהבה איש יקר!

השנה במטאל הייתה מיוחדת גם כי מלבד האלבום של Judas Priest לא היו הוצאות של להקות ענק (2019 תהיה שונה זה כבר ברור) ורוב העניין שלי היה בהוצאות מחתרתיות שם הרמה ממשיכה לעלות בכל חודש כך נראה. זאת הייתה שנה מדהימה בכמות ההוצאות המעניינות והאיכותיות. נאחל לעוד שנה כזו. אני לא אתלונן.

שנה טובה!

-איתן

Ævangelist – Matricide In The Temple Of Omega

יש אנשים שכותבים מוזיקה לעצמם, יש הכותבים לאהוביהם, לקהל, ללייבל שלהם. הצמד האמריקאי, Ævangelist, כותבים לתוך הוואקום שממלא את החלל בינם לבין האלוהים שלהם. וואקום זה דבר מפחיד אבל הם מצליחים למלא אותו בתוכן בלאק אוונגרדי מפחיד אף יותר, דקונסטרוקטיבי ובלתי צפוי. זה אלבום מהפנט שהתמכרתי אליו קשות והפך להיות פסקול המדיטציה היומית שלי.

ASG – Survive Sunrise

שיר אחרי שיר באלבום הזה ASG מוכיחים שהצדק הסטונרי עימם. הסטונר שלהם טוב יותר כרגע משל כל להקת אחרת בסוגה. הקול של Jason שהוא קול כל כך ייחודי שבלתי אפשרי לפספס שזה הם ורק הם. מעבר לזה ואולי מעל לזה הם כותבים שירים וריפים עם כל כך הרבה ברבדו שרק Jason יכול לשיר מעליהם בביטחון. הנדס-דאון אחד הדברים הטובים שקרו השנה בסטונר מטאל… תיקון, בעולם. נקודה.

Bliss Signal – Bliss Signal

התלבטתי לאיזו רשימה הדבר הזה יכול להיכנס, האם זה מטאל? אינדסטריאל? הגיטרות לא נכנסות בפול און לכל קטע ויש קטעים לגמרי מבוססי אלקטרוניקה. בסופו של יום האלבום הזה נוגע במקום שבו מטאל נוגע בי, בכוח, בעצבים, ברגש. זה פשוט מטאל שרוכב על גל שונה. בסיסו האלבום היחיד של Bliss Signal הוא אבסטרקט מטאל. אבל מה שחשוב באמת זה שהיצירה הזאת פשוט מכשפת וסוחפת.

Chained to the Bottom of the Ocean – I Carry My Awareness of Defeat like a Banner of Victory

אני אודה שהשם שלהם הוא הסיבה שבכלל בדקתי אותם מלכתחילה. עוד לפני ששמעתי שניה מהאי.פי הזה זה כבר היה די סגור שהוא ברשימת הסיכום שלי. למה? מסתבר שהחברה של CTTBOTO שכמובן מכירים את טעמי האישי החליטו לבצע את הגרסא הכי מגניבה/מגעילה אי פעם לאחד השירים האהובים עלי בתבל של להקת DEVO. מעבר לזה, האי.פי מסתיים בוויב גרובי מגנובי שמזכיר קצת את Cathedral הגדולים.

Coffin Torture – Dismal Planet

זה זמן טוב להסביר איך אני מסנן אלבומים לרשימה השנתית. ובכן, יד ימין היא היד המוזיקלית וכאשר היא מתחילה לנוע אני יודע שעליתי על משהו טוב. יד שמאל היא היד המנצחת, כשהיא מתרוממת אני יודע שזה זה. האלבום המלא הראשון של הרכב הסלאדג'-דום הדרום קרוליני, Coffin Torture, גרם לי לא רק להרים את שתי ידי באוויר אלא גם הזיז לי את האגן באופן בלתי רצוני (אגב, תוך כדי הליכה למכולת).

Dark Buddha Rising – II

חורבן וייאוש, הצגה בשתי מערכות בהפקת חבורת הסלאדג'-דום-דרון הפינלנדית הידועה לשמצה . מערכה ראשונה; גלי הרס מנומנטלים פסיכדליים מתנפצים על אוזנינו ומחריבים את עולמנו מן היסוד. במערכה השניה; האפטרמת', סחוטים ומרוקנים אנחנו מתבוננים בחורבן בעיניים ריקות כשבאוזנינו עוד מהדהדים הדי הסופה שכילתה אותנו. מתוך הבנה שאין טעם לבנות מחדש את אשר נהרס אנחנו מוותרים ונאספים אל תוך הריק. תענוג צרוף אם אתם שואלים אותי.

Det Eviga Leendet – Lenience

אזהרה למשתמש – הסאונד של Det Eviga Leendet השוודים מעניש. זהו אלבומם הראשון שיצא בלייבל אדיר ומיוחד שלצערי סוגר את הבסטה, Fallen Empire Records. אלבום שופע עליות ומורדות אך ההרגשה היא שבקצה כל רגע מרומם הציור מתהפך ואתה מוצא עצמך בקצה התחתון של גרם המדרגות. ממש כבתוך ציור של M.C. Escher. לעד כלוא בתוך אטמוספירה של בלאק מטאל חסר רחמים.

Esoctrilihum – Inhuma

נתחיל בזה שכל מה שיוצא בלייבל האהוב I, Voidhanger Records מחייב בדיקה מעמיקה. לרוב, כמו גם הפעם, זה משתלם. Asthâghul, האיש היחיד שפועל מאחורי ובתוך Esoctrilihum, הוא מד-מן וורקוהוליק צרפתי שהוציא השנה שני אלבומים בלאק מטאל פגאנים מטורפים בהם הוא כתב והלחין את כל השירים, ניגן בכל הכלים ושר. האלבום הזה לטעמי הוא הטוב מבין השניים אך גם השני,Pandaemorthium, מצוין.

Fister – No Spirit Within

הגיטרות ב No Spirit Within הן תענוג שלא ברא השטן. אלבום עם כמויות אדירות של גרוב ולמרות משקלו הסגולי הגבוה הוא דינמי ומרתק לכל אורכו. זאת אחת הלהקות האהובות עלי כרגע בסגנון ורמת האמון שלי בשלישיית הסלאדג'-דום היא כמעט אבסולוטית. הם תמיד עומדים בציפיות. הפעם הם אף התעלו מעל לציפיותיי. אלבום מספר ארבע של Fister נותן בראש… ובצוואר.

Huntsmen – American Scrap

האלבום הזה כל כך מיוחד ומעולה שאני מרגיש חובה לספר עליו לכל אחד שאני פוגש ואף מתפתה לשים אותו בכמה רשימות בו-זמנית. Huntsmen מגיעים משיקגו, היכן שמוזיקת בלוז, מטאל ורוק מתערבבים כבר עשורים. ניתן לחוש זאת באלבום הבכורה של הרביעייה מאילינוי. המוזיקה שלהם מכילה את כל הטוב הזה במין ערבוב מושלם. אם זה אלבומם הראשון אני כבר בונה ציפיות לאלבום הבא.

Infernal Coil – Within A World Forgotten

אלבום מפחיד. לא, בעצם אלבום מבהיל, מחריד. בדיקת עומק ברשת מגלה שלהקת Infernal Coil אינה מורכבת מבני תמותה כלל אלא מקליפות בדמות אדם המונעות על ידי רוחות האופל כמריונטות חסרות חיים. עוד עולה במחקר שהאלבום הוא שער ליקום מקביל בו נפש האדם היא מעדן דליקטס. ככל הנראה סר ג'יימס דייסון, גם הוא מריונטת שאול מגוייסת, פיתח שואב נשמות חדש ובכל האזנה לאלבום חלקיקי נשמה נשאבים ליקום אחר ישר לצלחתו של איזה גרגויל.

Judas Priest – Firepower

האלבום הזה לא אמיתי. הוא אולי אפילו אלבום העשור במטאל. לבטח מדובר באלבום שיכנס לפנתיאון המכובד של Judas Priest. לא מעט שירים מ Firepower יהפכו לנכס צאן ברזל של הלהקה. לא מאמינים לי? חכו עשרים-שלושים שנים ואני מבטיח לכם שאז אחת מלהקות הכיסוי הסופר מהודקת של ג'ודס (כנראה כזו המורכבת מנשים בלבד ובשם ג'ודית' פריסט או משהו בסגנון) יבצעו חלק נכבד מהאלבום הזה בסט שלהם. חכו, תראו.

KHôRADA – Salt

אלה לא היו שמות המשתתפים בסופר-גרופ הזה שהסבו את תשומת ליבי לאחד מאלבומי הפוסט-מטאל המדוברים של השנה. זאת הייתה העטיפה. אני מאמין שהתבוננתי בציור העקום הזה של Cedric Wentworth יותר מאשר הקשבתי לאלבום, והקשבתי לו המון. יש בדמות המעוות הזו כל כך הרבה דרמה ותבוסה. גם למוזיקה של KHôRADA יש אפקט דומה. מוזיקה של אנשים שהחיים עברו עליהם ועיוותו אותם, השאירו בהם סימנים. הרי זה מה שהחיים עושים. מומלח בחום.

Kluvim – Lo Yikrè

קשה לי עם עברית במטאל בדרך כלל, שפה קצת מרובעת ולא תמיד קל להזרים בעזרתה כעס מתפרץ. איכשהו להקת הגריינדקור-דת' המקומית, Kluvim, הצליחו איפה שרבים וטובים לפניהם ניסו ונכשלו. הם מזריקים בלי להתבלבל זעם ותוכחה לתוך קטעים מלאי די-ביט עצבני. גם כעס ואכזבה קיומית יש באלבום הזה. זהו אלבום ראשון ללהקה צעירה והוא יותר קשוח מאשר סתם-כייפי אבל זה כל הכיף.

Of Feather And Bone ‎– Bestial Hymns Of Perversion

זהו אלבום שני ללהקה שהוקמה רק לפני שש שנים בדנוור, קולורדו. עובדה שאינה מרמזת על הבגרות והתחכום שיש בדת' מטאל שהם יוצרים. הסגנון שלהם עשיר ורב-גוני ואפשר לשמוע הבלחות של בלאק מטאל, גריינדקור וסלאדג' לאורך ולרוחב האלבום. השירים פשוט טובים והוכחה לכך היא שהם נשארים איתי לאורך זמן. זאת לא הפקה של נצנוצי פתיתי שלג אך היא מלאת רגש. כאחד שאיכות השירים מאד חשובה לו אני מרוצה מעל ומעבר.

Phantom Winter – Into Dark Science

מעיין נובע של יצירתיות המגיע משפך של רעל, רפש וכל המזוהם בעולמנו. מפתיע במיוחד לאחר שיצא לי לקשקש קצת עם הגיטריסט של להקת הבלאקנד-סלאדג' הגרמנית הזו והוא התגלה כבחור סימפטי במיוחד. ובחזרה לרפש. השיר הראשון באלבום מכיל קטע מעבר שקט יחסית עם פיקולו תמים וקטן כזה שחוזר על עצמו שוב ושוב עד שהמלודיה שלו הופכת בפרץ לסיום החזק של השיר. זה הטריף אותי במשך חודשים. התקשיתי לצאת מהלופ של הפיקולו. עכשיו תורכם.

Primordial – Exile Amongst the Ruins

זה לא היה אמור לקרות לי, מעולם לא הייתי חובב של הלהקה האירית הזו. אני גם לא חובב היסטוריה גדול ולא ממש מחפש דברים שיש בהם יותר מדי מיידן או פולק-מטאל אבל Primordial נגעו לי באיזה עשר צ'אקרות בו-זמנית. הם לא ממש פולק ולא ממש מיידן ויש בהם צד חזק של בלאק מטאל. פשוט מאוד התחברתי לעצב הקיומי שיש באלבום. עצב על אימפריות שנפלו והאנשים שנפלו איתם. יש שם הרבה מלודיה אך היא מתונה ומוחזקת עם סולן ששר באופן מרגש אך לא גולש. מושלם.

Ritual Necromancy – Disinterred Horror

אלבום שנחשפתי אליו דרך הבלוג של רון בן-טובים האדיר, מאשין מיוזיק, שאם אתם לא קוראים אותו מה לעזאזל אתם עושים עם החיים שלכם? דת' מטאל פסיכוטי תוצרת פורטלנד שעבר תחת ידו המוכשרת של המאסטר Dan Lowndes וכנראה האזנה רצופה לאלבום מתחילתו ועד סופו תטיל עליכם קללה נוראית. זה גם קצת מרגיש כמו לעבור דרך טורבינה של בואינג 787, אבל הכל לטובה.

Spectral Wound – Infernal Decadence

סימפונט רעננה מציג: Infernal Decadence. טוב בלי שטויות כי אין באלבום הזה שנייה אחת של קלילות. חלום בלהות קנדי שרק אנשים שיודעים קור צורב מהו יכולים להביא לידי הגשמה. כלי המשחית שלהם מצוידים תחמושת בלתי נגמרת של מטולי ריפים, מרעומי טרמלוס ותותחי בלאסט-ביט שלא נותנים מנוח ולא מפסיקים אש לרגע. הייתי שמח להמליץ על שיר אבל הכל פה ברמה. אלבום אחיד מאוד ומפחיד עד מאוד.

Svartidauði – Revelations of the Red Sword

Svartidauði קיימים כבר 16 שנה וזהו בסך הכל אלבומם השני. חבורת רעולי הפנים מרייקיאוויק מגיעים לאלבום הזה כאשר הם מבושלים טוב טוב מכל הצדדים ומאוד סגורים על מי הם ואיזה מין בלאק מטאל הם הולכים להנחית לנו על הראש. יש פה עבודת גיטרות מסוגננת ודינמית שמוסיפה מימד מוזיקלי ייחודי. כאחד האלבומים המצופים ביותר השנה Revelations of the Red Sword מתעלה מעל הציפיות הבלתי הגיוניות.

Svartmálm – Svartmálm

אלבום הבכורה של Svartmálm ממעצמת המטאל של איי פארו (?? רק את Hamferð אני מכיר) הוא יצירה קצרה ומהודקת של כ-37 דקות שכולה באלקנד-דום שמן כזה שעושה נעים בבטן. Vík frá mær, השיר השני באלבום הוא אחד השירים האהובים עלי השנה. בחמש וחצי דקות מספר סיפור שלם שללהקה אחרת היה לוקח אלבום שלם כדי לספר. אבל למה להצביע על שיר אחד, האלבום כולו באותה רמה גבוה.

The Order Of Apollyon – Moriah

בלאק דת' משובח! עזבו אותי בשקט, תנו להנות. The Order Of Apollyon, הממוקמים בצרפת הסוערת לאחרונה, מוכיחים שלא צריך להמציא את הגלגל כדי להתבלט. פשוט צריך לעשות את זה יותר טוב מכולם. בנוסף, אחד הדברים שהכי עשו לי את זה באלבום הוא שלפרקים הבאלאנס סולן-בס-תופים מזכיר את Gorefest האגדיים בקטע אדיר.

Tomb Mold – Manor Of Infinite Forms

נהייתי קצת אלרגי למשמע המילים "אולד-סקול" לפיכך אינני קופץ על כל הוצאת OSDM שצצה. אבל משהו ב Tomb Mold הטורונטואים מרגיש שונה. ממש כמו במוטציה הDNA הבסיסי נשמר אך מתוכו צומחים ענפים מעוותים ולא בריאים. ברמת כתיבת השירים זהו ללא ספק אלבום הדת' של השנה. יש כאן ריפים מעוותים שנתפסים באוזן כמו היה להם קרס בקצה. אלבום חולני וללא ספק אחד הטחונים אצלי השנה.

UN – Sentiment

מהשניה הראשונה ששמעתי את תו הפתיחה של Sentiment, אלבומם השני של UN מסיאטל, הייתי משוכנע שכבר שמעתי את המלודיה ההו כה ברורה הזו בעבר. לא כי היא ציטוט של מלודיה אחרת אלא כאילו הייתה תמיד צרובה בנפשי ורק חיכתה עד שהרכב הפיונרלדום הנהדר הזה מסיאטל ישחרר אותה לאוויר העולם. מכאן זה רק משתפר. אלבום הדום של השנה.

Urfaust – The Constellatory Practice

האלבום המצופה של Dead Can Dance לא נכנס השנה לרשימות למרות היותו טוב למדי. באיזשהו אופן אלבום האולפן החמישי במספר של Urfaust ההולנדים ממלא את החסר. הצמד ממשיך בכיוון האיטי-אטמוספרי שהחל לפני כמה שנים ובאלבום הזה הוא מגיע לגבהים/עומקים חדשים. לטעמי זהו האלבום הטוב ביותר שהוציא ההרכב עד היום. היצירה הזו היא אולי הדבר הכי מיוחד ומפתיע ברשימה השנה.

Wolvennest – Void

חדלתי מלנסוע ברכב עם Wolvennest מתנגן ברקע. בכל פעם שאני שם את Void יוצא לי עשן מהרמקולים ותמיד עוצר אותי שוטר בטענה שאני מזהם אוויר דרך החלונות. חבל, אלבום פצצה. מה עוד? מטאל עם דיליי כבר אמרתי? צריך הרבה ניסיון ולא מעט אומץ כדי לשלב דיליי וריוורב בכמויות כאלו. זה עובד להם ביג טיים. יש בהרכב הרב-לאומי הזה כמה חברה מנוסים שמביאים איתם רוחות של סבנטיז רוק, קראוטרוק ובלאק נורווגי. ומה יוצא מכל הערבוב הזה? עשן, זה מה שיוצא.

City Hunter – Deep Blood

הכי פשוט יהיה לספר שהאלבום היחיד של City Hunter מתחיל במחווה ל Born To Lose של Johnny Thunders המיתולוגי ובזה תיגמר הסקירה. אבל אני אתאמץ קצת יותר. האלבום הזה נשמע כאילו Morbid Angel מנסים לנגן את Abominations תוך כדי ששופכים עליהם סודה קאוסטית. הסולן נשמע כאילו מקיא את ריאותיו המבעבעות רק כדי לבלוע אותם שוב בלופ אינסופי. מגעיל? כן, זה אלבום מגעיל, אבל גם אחד הטובים השנה.

Coilguns – Millennials

לקח לי 30 שניות על השעון לרכוש את האלבום החדש של Coilguns. להקה שמעולם לא הכרתי וזהו אלבומם השלישי. הכל פה נכון בשבילי. הארדקור שוויצרי בלי חורים בגבינה, בלי מחוגים מדוייקים. כל שיר פה דרמטי, מרגש ובשיא הכח. עכשיו רק נותר לבדוק כל מה שהוציאו החבר'ה האלו בעבר וגם כל הוצאה מהלייבל הזה עם השם המרתק Hummus Records.

Sect Mark – Worship

בכל שנה יש אלבום RAW פאנק זועם וקשוח המסתנן לי לחיים והורס כל רצון לשמוע משהו אחר מלבדו. שנה שעברה זה היה GLUE עם האי.פי המצוין שלהם ששמעתי עד התייבש לי עור התוף. השנה עלו ובאו SECT MARK האיטלקים עם אי.פי ניהיליסטי, גס וחורץ עורי תוף שמחרב כל רמקול שאני מעביר אותו דרכו. באופן מגניב לכל שיר יש גרעין מוזיקלי ייחודי וזהו מצרך נדיר במחוזת הפאנק הנא.

Zeni Geva & Steve Albini – Maximum Implosion

לצערי לא קיבלנו Godflesh חדש השנה (לעניות דעתי צריך אחד בשנה) אבל הכל הסתדר משום שקיבלנו אוסף/רה-אישיו הכולל את סך שיתופי הפעולה בין שליח האופל לענייני רעש Steve Albini וחבורת ההרס היפנית Zeni Geva. האוסף מאגד את כל המפגשים בין מפלצות הרעש האלו במאסטרינג שמקפיץ את כל הסיפור ומעצים חוויה שחלקנו מכירים שנים. זה בועט חזק יותר מהרבה הוצאות עכשוויות.

4 תגובות בנושא “30 אלבומים שאיתן אהב ב 2018

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s