כללי·רנדומלי RANDOM

Mind Rippers מסכם את 2018

אז מה אם סיכום השנה שלי הוא עוד אפילו לא טיוטה, כשגל האיש מאחורי הבלוג Mind Rippers מציע לי סיכום שנה אורח אני לא מסרב. למי שלא מכיר, קורעי מחשבות או Mind Rippers הוא בלוג של בחור חרוץ, חריף, חובב ניבולי פה והתפלפלויות וכזה שמסתובב, הופך אבנים ומוצא הרבה יהלומים שלרוב חומקים לי ולרוב נוברי המוזיקה מתחת לרדאר. הוא לא חוסך במילים או מדלג על ז'אנרים וכל סיכום שנה שלו הוא זהב טהור שחובה לקרוא. השנה זכינו לפרסם אותו כאן ואני מאוד שמח עם זה. אז אני מעביר את המיקרופון הלאה ומשאיר אתכם להנות.

הגיע הזמן המגוחך בשנה שכל המשועממים שעמלו ונברו וחפרו חושפים את הקלפים החזקים שלהם.. בקיצור אס זוכה קינג בוכה אמר חכם צ'ארלי, אבל אצל מיקו כאן כולם ג'וקרים אחד אחד.
אין שום סדר ספציפי, זה לא מצעד הפזמונים של גלי צה"ל לשנת תש"זיב.

אני לא מתיימר להיות איזה כתב, מבקר, וואטאבר, זה לא האישיו פה. הפנינים המוצגות לפניכם, שנקברו עמוק במרתפי הרשת השנה ולא זכו לדעתי למספיק תשומת לב בפיצ'פורקס ובמגזינים הקטנים יותר, הן העניין.. המילים הן בסה"כ הקלדות עצלות של גיבובי מחשבות מליצות שנועדו לתת הכוונה מינימלית, נא לא לקחת ברצינות יתרה. אם יש בעיה עם משהו, כוס מרת אבוק.
ותודה כמובן לחבר דני והמגזין שנותנים במה לחרא שלי.

Kwestia Kwasu – Kwas Topi Czas

מפציצים יותר מרוברט לבנדובסקי, מעוררי פלצות כמו ציור של זדיסלב בקסינסקי, קדוחי הזיות לא פחות ממוחו של ברונו שולץ וביזארים בערך כמו וויטק הדב. כל הקשקשת הזו בשביל לתאר חבורה פלונית פולנית אחת. בלאק מערות רווי שרצים באיכות שלא הייתה מביישת הרכבי LLN, מנוגן בידי חבורת צוענים שיכורים שגדלו על ואלס קלאסי ופולק עגום. ממש לא לכל חובב בלאק, ועם זאת לא לחובבי הבלאק בלבד (אפילו הווקלס קלין, בערך).

האוסף יצא דרך Cirsium Kollektivet, מעין לייבל קסטות אלמוני, שסביר שחלק מהפרויקטים בו הם של אותו אדם בעצם, אבל אין לדעת כלום. ממליץ בשנית על שלושה ריליסים מופלאים משנה שעברה, שראוי מאוד(!) לחובבי הז'אנר להכיר, KnarkarenAnimo AegerD.o.S..

Mothers Dearest – Mothers Dearest

חלילה לא רוצה לעשות רצח אופי ליקירי האמהות האלה בלי היכרות אישית, אבל לפי המוזיקה הם נשמעים כמו חלאות המין האנושי. אלבום בכורה עצבני גדוש סיוטים וחרדות אורבניים, שבאים לידי ביטוי למשל ברצון המוכר לחנק עצמי באמצעות חוסם עורקים. נויז רוק סלאדג'י תעשייתי כבד במיוחד עם בס מכונתית שמטמטמת את העצבים בין האוזן למוח, באשמת בסיסט שכנראה שמע מילדות כל לילה לפני השינה את AFFCO של הסקפטים.

Goya – Goya Is A Dead Man

גויה, או בשמם המלא כנסייתו של גויה, מצהירים בגלוי נאמנות לשילוש הקדוש, הלוא הם הגורדונס, אבל כיאה למאמינים צעירים, מרדנים וחכמים שכמותם, גויה לא הולכים אחר אמונה עיוורת, אלא מגיעים לתובנות ואופקים חדשים משלהם, נותנים טוויסט מודרני לחלוטין לתורה שהנחילו להם אבותיהם הרועשים, הן מבחינת תוכן והן מבחינת סאונד.

גם הם מוולינגטון, גם להם זה אלבום ראשון, וגם אותו כמו את זה של Mother's Dearest, אפשר להשיג על גבי קסטה בלבד (טפי) דרך הלייבל המקומי הדנדש Razored Raw.

Blank Veins – White Lights

אקדים ואומר שתכלס זה אוסף של דברים שלא הוקלטו השנה, וכולם שוחררו כבר בעבר. זה אפילו לא שוחרר פיזית, אלא רק דיגיטלית בבנדקמפ (כרגע), אבל לא באמת אכפת לי ומי שאוהב דברים כאלה יגיד לי תודה.. ומי שלא, זדיין.

אני לא באמת יודע למה הם עצבניים כל כך, יכול להיות שהם בקריז, או בגלל שהכלכלה היוונית כביכול בזבל, או שסתם איזה מנייאק אחד גנב להם ברז מהאמבטיה, אבל הם עצבניים, והם נשמעים כמו מתקפת טרור סונית קטלנית ולא הומנית בעליל. לא בושה לאזכר תאי טרור נוספים מוכרים יותר מזן זה כגון Brainbombs, Happy Flowers, Rectal Hygienics, Twin Stumps, Billy Bao וכו'. ראוי גם לציין שלמרות שהם בסה"כ צמד שמקליט באוברדאבס (אני מניח), הם נשמעים כמו התזמורת האנדרלמוסית לייב בסלוניקי. אה, כמובן שיש גם סקסופון.

Rope – Come Closer Now

הדבר שהכי מורכב לי ברשימות המטומטמות האלה שלי, זה לצמצם את המבחר, כי בתכלס אחרי כמה זמן אני מוצא את עצמי חוזר לשמוע רק מספר אלבומים מצומצם מתוכן. אלבום הבכורה של Rope מ2016 הוא אחד כזה שאני עדיין שומע. גם השנה נראה שהם עשו עבודה טובה. בתוספת גיטריסט שני ותוכן מילים קצת יותר אישי מהאלבום הקודם, נוסף פה עוד עומק שאפשר לשקוע בו בקלות, האבולוציה מיטיבה להם.

אם צריך לקטלג את הוולשים אני חושב שלזעוק ארט רוק/מיד-טמפו פוסט הארדקור לא יעשה להם עוול, ולהניח שהם הושפעו מהרכבים כמו Slint, Self-Defense Family, אולי קצת Oxbow בואך שנות האלפיים, גם זה משהו שהם כנראה יאשרו. יש בהם משהו משלהם שכסיל שכמותי לא מצליח לשים עליו את האצבע, אבל הוא שם ללא ספק.

Bambara – Shadow On Everything

הרכב נוסף שאלבום שלו מככב אצלי מ2016 ושמו במברה, טריו ג'ורג'יאני שנדד לניו יורק לפני כמה שנים.

"צל על הכל" הוא האלבום הרביעי במספר שלהם, וזה פשוט מדהים איך שהם ממשיכים להתלטש ולהתפתח מאלבום לאלבום, מהבוסריות המעורפלת של שני האלבומים הראשונים שלהם (לא שלא היו בהם רגעים טובים) לאנשים שיודעים בדיוק מה הם רוצים לעשות. כל דבר מונח בחדות במקום בו הם רוצים אותו, גם אם לא נראה לכם שהוא צריך להיות שם.

את האלבום הם הקליטו כשלישייה הקבועה שהם, והנה מיד אחר כך הפכו באילו נסיבות לחמישייה, שנותנת תצוגת תכלית לאיך צריך לנגן לייב, פרוע, רועש, כריזמטי..
בירת'דיי פארטי במערב הפרוע (לא שטרייסי פיו לא היה קאובוי OG), וסליחה אם מחר תמלמלו לכם בעבודה Jose looks back through the window..

Kostnatění – Konec Je Všude

עוד הרכב בלאק מעורר מחשבה שיצא קצת מהקופסה הוא לא הרכב אלא צ'כי אנונימי אחד. זה הדמו הראשון שלו, עם עבודת גיטרות ייחודית ומעניינת שעלולה להזכיר לחדי האוזן (או רק לי) דברים כמו Voivod. אבל הרפרנס הזה הוא רחוק שנות אור ממה שתשמעו, אז אל תצפו לשום דבר גרנדיוזי בומבסטי נקרא לזה. אולי בשביל לכפר על ההטעיה אני אשתובב מעט ואכתוב "מוטציה בין Arckanum, Jute Gyte ו-Ved Buens Ende שחברו יחד להעלות באוב באמצעות ניגונים עתיקים את הגולם מפראג".

אפשר להזמין קסטה דרך Fallen Records שמקפלים הבסטה בסוף השנה (על הדרך תנו בדיקה גם לSlavehousSaint Marie Des Loups).

The Coltranes – White Hag

שירת הברבור של ההרכב הפסיכוטי הזה, והברבור אלים, אלים ומכוער.. אז לפני שהם החליטו להעלות עצמם על המוקד, הקולטריינס הקליטו במשך לא מעט זמן את האלבום הזה ואפשר לשמוע פה את ההשקעה. נויז פאנק-גראג' טינופות, קליט אבל לא דבילי, רציף, לחנים לא בנאליים (עם ריפים בלאג פלאג 84/סאקהרין טראסט), חצי-קונספט שלא באמת טרחתי  או הצלחתי לעקוב אחריו, שירי ארס לפני השינה.

Intercourse – Everything Is Pornography When You've Got An Imagination

על הגבול הצר וגדוש המוקשים שבין הארדקור (על גווניו) לגריינד, במקום שרבים מספור נפלו בו (בעיקר באשמת בנאליות), אינטרקורס, רביעייה מרצחת מקונטיקט, מדלגת לה בקלילות בין גדרות התיל מהצד האחד למשנהו ומרגישה גם מספיק בנוח להשאר באמצע ולספק לנו אלבום ורסטילי עם תוכן לירי ומוזיקלי ברמה עליונה, שנגמר במנטרה fuck dave mustaine, מה עוד אפשר לבקש ?

Pigeon – Pigeon

הבטחתם יונה, עלה של זין.. סופה חורפית של גיטרות חורקות וצורמות שנעה מעל ברלין, פוסט פאנק רועש ומופלא כמנהג הדור. אל תתנו לחוסר היכולת שלי לבטא איך אני מרגיש כלפי האלבום הזה למנוע מכם להאזין לאלבום הזה. באמת. בכורה חסרת פגמים.

tumortumor – s/t – 2

צמד בס-תופים שכולל גיטריסט של הרכב בשם YC-CY שמככב אצלי בצדק ברשימות הדביליות האלה. החברים שלו ללהקה שלחו לי את זה, הצצתי, וראיתי בתיוגים אינדסטריאל אלקטרוניקס שוויצרי.. כל בר דעת ששומע את השילוש הזה בהקשר של שוויץ, מיד יעלו לו כמה סאונדים ברורים לראש של איך זה נשמע.. אז לא, גידולגידול רחוקים מאוד מאותם חשודים מידיים שעלו לראש ואולי טוב שכך. הפושעים הבלתי נתפשים האלה, כנראה מקבלים השפעות ממקומות אחרים, כבדים ומודרניים יותר, ומייצרים עומס מערכות שעלול לגרום לכם לסיוטים היפנגוגים.

<Lifeless Dark – Who Will Be The Victims?

איפי בכורה קצר להרכב חדיש ומחודש מבוצטון, שמשחק אותה על הט'ראש מטאל עם נגיעות קראסט בריטיות כדרך סקרליג' וקמצוץ גרמני של הולי מוזס. סולנית עם מקסימום נוכחות כאילו היא מינימום בטסי ביץ', דברים כאלה יצאו מפס הייצור לקראת סוף האייטיז, עוף נדיר רבותיי, פריט לאספנים.

The Channels – Double Negative

שלילה כפולה הוא אלבום בכורה לטריו שאמנם מגיח גם הוא מבוסטון, אבל נמצא בסטייט אוף מיינד של ניו יורק. ווס קפלן הגיטריסט הוא האחראי הראשי לזה אני מניח, כשהגיטרה שלו מעלה אסוציאציות ישירות לחרטוטים הארטיסטים של ארתור לינדסי (רק עם סאונד קצת יותר מתכתי אלביני). אבל לא על הDNA לבדם יחיו צ'אנלס, כי כשהמשפיעים נטו לשמור על אבסטרקטיות כאוטית מחורעת (התקופה מחייבת), המושפעים מעדיפים לשמור על פאסון ומנגישים לאוזן שירי לכת מהפנטים לאבדון.

Bras Mort – Give Her This, She Takes That

כתבתי בעבר ואכתוב זאת שוב, ז'וליאן לובה, הלא הוא העז האוסטרזית, הוא אחד האנשים היותר עסוקים במץ הצרפתית. בין אם אלה הרכבים שלו, הקלטות של הרכבים מקומיים אחרים או הלייבלים שהוא מתפעל, לא נס לחו. הפעם הוא חזר עם הרכב די חדש ואלבום בכורה לא אופייני לו במיוחד, שאני מניח שאף אחד לא יסכים איתי לגבי זה, אבל נשמע כמו שילוב לא ברור בין The Stooges, Kilslug, Brainbombs ו-Earth (Pentastar). דרון רוק סליזי, פוסט פאנק רפטטיבי, קצת פסיכדליה מינימלית.

The Yossarians – Ambition Will Eat Itself

בין גיחות הפצצה, ביקורים אצל זונות איטלקיות ובתי חולים, ולמרות שהם תקועים לנצח במועקה של מלכוד 22, היוסאריאנס הצליחו לשחרר השנה EP שמתווסף לרפרטואר המעולה שלהם אחרי האלבום משנה שעברה, של הארט רוק הקברטי אפלולי שלהם, מר מתוק. מיזוג על-זמני פיוטי בין The Doors, The Angels of Light (או Swans בתקופתם האמצעית לחלופין) ו-The Fall. ראוי להתעלם מהכיעור הזה שמופיע שם כעטיפה.

Nylex- S/T

הורוד לבנדר שעוטף באסתטיות נפלאה את הריליס הראשון של בעלי הביבים מאדלייד, לא בטוח משקף טוב את המוזיקה של ניילקס (הגרסא האוסטרלית לטפטפות ממה שהבנתי), שממזגים בצורה פשוטה ועם זאת די חסרת בושה, בין שני צדדים הפוכים לגמרי של פוסט פאנק שלא נוטים להתקרב אחד לשני. מחד גיסא (בחסדי הגיטרה) הם מזכירים ארט ווירדוז משני צדי החוף של ארה"ב כגון Pylon, Suburban Lawns ושות', מאידך (בעוון הבס) יש בהם אווירת אפלוליות שלא הייתה מביכה ערב מוצלח בBatcave. כל דבר במקום, ואין שום רגע מיותר, קצר, אייטיז טרנדי.


Chivàla – EP

היישר מאיטליה, אימו/פוסט הארדקור בגוון העצבני למדי, הלא מתבכיין ולא מתנצל, כי לא יהיה כלום כי אין כלום. גם הם, כמו ביביניו, יודעים שאין משמעות, לא לחקירות ולא לחיים. איפי לא קצר בכלל, אז זכינו בזה, אבל הפסדנו משהו במיקס, באשמת איזה צעיר אחד, משהו שם לא כל כך הולך חלק, איזה קומפרסור ארור או משהו שגורם לכל להשמע מעט בוסרי, אבל חפיף, כי החומר ברמה עילית. שוחרר בעזרת לייבל המומחים לסוגת הבכיינים, Emocat Records, שכדאי לעקוב אחריו.. ואם חיפשתם משהו עם יותר דמעות ופחות עצבים, reveries יהיו שם בשבילכם.

Lice – It All Worked Out Great Vol.1 + Vol.2

בניגוד לרוב המוזכרים ברשימה, לחבורה הצעירה הזאת מבריסטול די מתאים לזכות בהייפ רציני בפיצ'פורקס למיניהם, אבל בכל זאת לא שמעתי עליהם יותר מדי. אולי בגלל ההחלטה הביזארית לשחרר את הEP-אוסף הראשון שלהם (20 דקות) על גבי ויניל כפול (או לחלופין שני דיסקים נפרדים…). בארץ גם לא שמעתי שום ציוץ לגביהם, אולי בגלל שהשם שלהם מזכיר טראומות נשכחות מהקיץ של אביה. בכל מקרה, ההרכב היחיד חוץ מIDLES בלייבל של האחרונים, מה שבטח עזר להם לזכות בהערכה. ארט בלוז פאנק נגיד, עם "הומור בריטי משובח" (לפחות לפי ביקורות מסוימות שקראתי על מנת לגנוב מהם כמובן) על מנקה חלונות מציצני, מכתבי הערצה לבן וולרס, פחד מזונות דוקרות ועוד. כמובן שבלי מילים די קשה לעקוב אחרי שטף הדיבור השוצף קוצף עם המבטא היורק.

Rainbow Grave – Sex Threat / You Are Nowhere

התלבטתי קצת אם להכניס את זה לרשימה, כי מדובר בסינגל בלבד, אבל כן, כל כך כן, זה הדבר, זה הדבר (זו באמת חומצה קרה ומקולקלת).

לפני הכל קצת ניימדרופינג, ניק בולן (נפאלם דת', סקורן) וג'ון דום (דום).. יפה, עכשיו אחרי שזקרתם אוזניים, לכו להדליק לפני השמיעה את הבוילר, כי אתם תצטרכו מקלחת חמה וארוכה בשביל להפטר מריח הזוהמה שיידבק בכם, שילוב מרנין של שאיבת ביוב, גפרית ופריחת החרוב. סלאדג' פאנק קרימינלי וסוטה לפי כל נורמה חברתית מערבית. בשנה הבאה יגיע אלבום הבכורה ומומלץ לכל מי שחובב פליפר, קילסלאג, דראנק וויט' גאנס וכו' לעקוב באדיקות.

לסיכום כל הזיוני שכל, שלוש מציאות שפספסתי בשנה שעברה ועכשיו אכפר על כך (הלכתי גם לסליחות בימי תשובה, נודר)

SCUL HAZZARDs – Epitaph; reset

סקאל האזארדס, הידועים לשמצה בכינויים המנסרים ממלבורן, לא פעילים כבר די הרבה שנים, אבל בכל זאת החליטו לפנק ממש בסוף שנה שעברה באוסף של שירים שלא שוחררו, ולא רק שהוא מתאגד נפלא גם כאלבום מלא, כל שיר בו בונבוניירה רעילה בפני עצמה. נויז רוק סלאדג'י/פוסט הארדקור בלוזי כמיטב המסורת האוסטרלית-טקסנית. שירים שיכולים לשמש כפסקול לרימייק היפסטרי של סצינת הקנגורואים האגדית בWake In Fright.

Destroy All Gondolas – Laguna Di Satana

למרות השם הדומה, אין שום קשר לחבורה ממישיגן.. החבר'ה הונציאנים האלה מזכירים אם כבר את היהודונים, אם אלו היו טורחים לשמור על איזשהו סטנדרט הקלטה קונבנציונלי או לנסות להשמע קומוניקטיבי. נשבר להם הזין כבר מהאקווה אלטה ובין הזמן שהם כנראה מטביעים תיירים הם מוצאים גם זמן להקליט באיזה גראג' מסריח ועבוש את הסרף בלאק תעלות המוצלח שלהם.

Shimmer – Shimmer

ארט רוק ניו יורקי מוקיוני וביזארי בראשות איזו היפסטרית מופרעת אחת חולת כלבת. אין לי באמת מה לרשום, אני בעצמי עדיין לא מבין מי נגד מי כל כך למרות שאני שומע את האלבום מתחילת השנה. בתכלס זה "אלבום ויזואלי" מלווה בקליפ לכל שיר, ראיתי פעם אחת ומאז לא טרחתי שוב, לא באמת מצאתי לזה ערך מוסף, האודיו גורם לי להרגיש מוזר בזכות עצמו, תודה.

לאלו שהגיעו עד כאן (תודה, ראסמי מעריך את זה), שומרי המצוות מחמירי המהדרין, אלו שנהינו ואשכרה יש להם עוד זמן פנוי, להלן הרשימה המורחבת של האלבומים שלגביהם היו לי אי אילו לבטים, או לא יצא לשמוע מספיק, או בגדול כבר סתם נמאס לי לכתוב (לנוחיותכם בחלוקה שרירותית, שערורייתית ומעוותת):

נויז רוק/פאנק ושלוחותיו: NegativPost/BoredomEnfance SauvageTongue PartyCold MeatSuper ThiefStructureHeads.The ShitsVeuve SSGloopTear DungeonLost TalkWarthogSperm DonorDeath Pedals,

מטאל על חרבוניו: Cruda SorteRemote ViewingSkeleton WrecksPsicosferaPissbloodTer ZieleUtzaluVoid RotDiscommandInfernal Body

אינדסטריאל/ארט-פוץ/זבל נסיוני/חרא אחר של פריקים: Judas DonnegerAlbatreISaACSo SlowLocean,TöriaRespire , Echo Beds , FACSSediment Club
Bonnacons of DoomPreening,

יאללה חלאס לכו שמעו איזה מיקסטייפ או משהו יא נבלות טיבטיות. אללה מעק, יעתיק אלעפיה.

3 תגובות בנושא “Mind Rippers מסכם את 2018

  1. אחלה סיכום! תודה רבה על כל ההמלצות. ואגב, The channels יכולים לתבוע את Low על שם האלבום (אם כי, ככה אחרי ריפרוף ראשוני, LOW עשו עבודה הרבה הרבה יותר טובה).
    כמו כן, את tumortumor – s/t – 2 המעולה הכרתי בזכותך. אבל לא שמתי לב שיצא השנה.
    ומאד אהבתי את האלבום של The Coltranes

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s